סנהדרין מ”ז (ע”ב):
האורג בגד למת אביי אמר אסור ורבא אמר מותר אביי אמר אסור הזמנה מילתא היא ורבא אמר מותר הזמנה לאו מילתא היא מאי טעמא דאביי גמר שם שם מעגלה ערופה מה עגלה ערופה בהזמנה מיתסרא האי נמי בהזמנה מיתסרא ורבא גמר שם שם מעבודה זרה מה עבודה זרה בהזמנה לא מיתסרא אף הכא נמי בהזמנה לא מיתסרא.
לאביי הוה מילתא והאדם יכול להחיל מילתא על הדבר אם זה למת או לדבר קדושה ומטרה אחרת.
המקור לאביי הוא עגלה ערופה שבאה לכפר על הרצח כשלא נודע מי הכהו ואין מי שלוקח על עצמו הענש והכפרה.
ההזמנה מחילה על העגלה את תכליתה שאסורה בהנאה וכל מטרתה קדושה לכפרה, ולא לשימוש בני אדם.
ומזה לומד על מת שאם ארג לו בגד הרי זה חלק מן המת ונאסר בהנאה.
לרבא החיים הם התכלית והמוות הפוך מתכלית העולם ולכן אי אפשר להקדיש בדיבור. כמו ע”ז שהיא הפוכה ממטרת החיים ולכן אין הקדש לע”ז. הקדש הוא ביטוי לתכלית שהקדושה זו הגדרתה ולכן דברים היפך התכלית אי אפשר להחיל עליהם בהקדשתם בדיבור אלא במעשה בפועל. רק שינוי מעשי ומציאותי יכול לשנות תכלית הדבר.
רבא במסכת ברכות (י”ז ע”א) אמר:
תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים.
מתאימים הדברים למה שאומר רבא בסוגיין שתכלית הדבר היא עיקרו ומציאותו.
לדעת אביי גם המוות הוא חלק מהחיים ואולי אפילו “תגבורת החיים” (כלשונו של הרב קוק באורות הקודש (ב’ עמ’ ש”פ) ) ועל כן אפשר להקדיש למת בהזמנה.
המילה “שם” מבטאת מציאות קיומית כפי שמשתמש בה הרמב”ם בלשונו הזהב.
אביי לומד גזירה שוה “שם” “שם” לבטא מציאות קיומית חדשה. כשם שהעגלה אסורה בהנאה מצד קישורה למת ולרצח אף המת עצמו אסור בהנאה.
רבא לעומת זאת מדמה את המת לעבודה זרה שהיא הפוכה מתכלית החיים הנ”ל.