מכות י"ג (ע"א) – לימוד מגזירה שוה
מכות י"ג (ע"א):
וכן בגולה כשהוא אומר ישוב לרבות את הרוצח מאי וכן בגולה כדתניא ישוב הרוצח אל ארץ אחוזתו לארץ אחוזתו הוא שב ואינו שב למה שהחזיקו אבותיו דברי רבי יהודה ר"מ אומר אף הוא שב למה שהחזיקו אבותיו גמר שיבה שיבה מהתם: הדרן עלך אלו הן הגולין משנה ואלו הן הלוקין הבא על אחותו ועל אחות אביו ועל אחות אמו ועל אחות אשתו ועל אשת אחיו ועל אשת אחי אביו ועל הנדה אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לנתין ולממזר אלמנה וגרושה חייבין עליה משום שני שמות גרושה וחלוצה אינו חייב אלא משום אחת בלבד.
עי' רש"י ד"ה אל אחוזת אבותיו:
אל אחוזת אבותיו כאבותיו – סיפא דמילתיה דרבי מאיר היא ומביא ראיה לדבריו מסוף המקרא שחוזר לגדולתו שנאמר ואל אחוזת אבותיו אל כל חזקת אבותיו.
רבי מאיר לומד בגזרה שוה מעבד עברי.
גזרה שוה היא בתפארת שהיא מדת הרחמים. על כן ראוי ללמוד במידה זו ששב הוא אל מה שהחזיקו אבותיו בגזרה שוה זו נראה על פי מש"כ הרב קוק שיש להבין הקשר שבין רוצח בשוגג לבין עבד עברי.
שניהם יש להם תקופה של "גלות". אף העבד בבית אדוניו, איננו חי את חייו המקוריים. שיבתו אל אחוזתו ואל נחלת אבותיו דומה לשב מגלות. התורה (בפרשת בהר) מכנה את שיבת העבד למשפחתו בשם גאולה.
לרבי יהודה תקופת הגלות משפיעה על האדם ועל כן אין הוא ראוי לאיזו שררה שהחזיקו בה אבותיו. לרבי מאיר ילפינן גזירה שוה הגוזרת את הקליפות ופונה לראות את התוך הפנימי הטוב והחפשי אשר הוא מעלמא דחירו. בסידור של רבי מאיר היה כתוב "כתנות אור", שכן דרכו לראות את האור הפנימי, ועל כן למד בגזירה שוה שבשניהם, בעבד וברוצח, השבים לאחוזתם, ששבים הם גם למה שהחזיקו אבותיהם.