מכות ה' (ע"ב) – לימוד מגזירה שוה

הרב יהושע ויצמן
ה׳ באב ה׳תש״מ
 
18/07/1980

י"ג מידות

מכות ה' (ע"ב):

חייבי מלקיות מנין תלמוד לומר רשע רשע חייבי גליות מנין אתיא רוצח רוצח.

אין מלקין ומגלים אלא אם נגמר דינו של מה שהעידו עליו, (ועדיין לא נעשה העונש בבחי' כאשר זמם ולא כאשר עשה).
ומנין שמקיימים כאשר זמם רק כאשר נגמר הדין, על זה אמרה הגמ' ת"ל "רשע" "רשע" כשם שחייבי מיתות מתחייבים העדים רק אחר גמר הדין, כפי שנתבאר במשנה מן הפסוק "נפש" תחת "נפש", אף במלקות, מתחייבים העדים רק אחר גמר דין. כך פרש"י.
בספר הפליאה כתב בדרך אחרת וזו לשונו (ד"ה ועתה שמע סדר התורה איך היו):

חייבי מלקות מנין שאין עונשין ואין מזהירין ת"ל רשע רשע פי' כתיב בחייבי מיתות ב"ד ולא תקחו כופר נפש רוצח אשר הוא רשע למות וכתיב בחייבי מלקות והיה אם בין הכות רשע מה התם אין מזהירין ואין עונשין מן הדין אף בחייבי מלקיות אין עונשין ואין מזהירין מן הדין, חייבי גלות מנין שאין עונשין ואין מזהירין מן הדין ת"ל רוצח רוצח כתיב בחייבי מיתות ב"ד ולא תקחו כופר לנפש רוצח וכתיב בחייבי גלות שהרג את הנפש בשוגג לנוס שמה רוצח וגמרינן רוצח רוצח והא הכא אין עונשין מן הדין שפי' אין לומדין ק"ו להלקותו ואמר לי להרוג ולהלקות ולהיות גולה מק"ו אין דנין, אבל לממון ושאר דברים דנין, ואמרתי אם הדין נותן שיהרג כי הכא בעד זומם למה לא יהרג וכן אם הדין נותן שילקה או יגלה למה לא ילקה או למה לא יגלה, מאי אית למימר אם ענש הכתוב על בת אביו שלא בת אמו או בת אמו שלא בת אביו בת אביו ואמו לא כ"ש א"כ ערות אחותו גילה למה לי, אני משיב לך מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא, אבל לא שמעינן דאין עונשין מן הדין, אבל בכל מקום הורגין ומלקין וגולין מק"ו דא"א בשלמא בעלמא לא אמרינן מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא ה"נ לא נימא אלא א"א אמרינן מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא הכי נמי נימא כמו בעלמא, ואמר לי אימת אנו אומרים מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב כו' היכא דליכא לפרושי אבל היכא דאיכא לפרושי כי הכא שיש לנו לומר שבא להודיענו שאין עונשין מן הדין לא אמרינן טרח וכתב לה קרא, והכי אמרתי לך שאין עונשין מן הדין הקשה למעלה כשישראל חוטאים למטה בשום עונש דא"כ לא ישאר קיום בעולם. וכשם שאין עונשן מלמעלה כך אין עונשין מלמטה. אבל עונש ממון עונשין שהממון מן הדין הוא בא, שנאמר מצפון זהב יאתה, מ"מ הבינה שהיא מלך אינה מענשת בדין הקשה רק בדין שאינו קשה ואם תדינו ק"ו להרוג או ללקות או לגלות נמצאת שאתה דן בדין קשה לכן אין עונשין מן הדין עונש מיתה ועונש מלקות וגלות.

לפי שיטתו מובן מאד הלימוד בגזירה שוה. הרי הוא כנגד הלימוד בקל וחומר שהוא נקרא "דין", ואין עונשין מן הדין, שם כן לא ישאר קיום בעולם, ועל כן עונשין במידת הרחמים כמו שכתוב "והצילו העדה". על כן הלימוד הוא לא בקל וחומר הנקרא דין כי אם בגזירה שוה שהיא במידת הרחמים (בדברי האר"י שג"ש בתפארת שהיא רחמים).
גם לרש"י י"ל שהלימוד הוא שכשם במיתה, אנו מבינים שגמר הדין הוא אשר קבע והחיל דין מיתה של הנפש, גם במלקות ובגלות, יש חלות דין על הנפש. לכן הגזירה השוה היא "רשע" ורוצח העוסקים בנפש חייבי מלקות וגלות. הענש נוגע בנפש ממש ועל כן גמר דין הוא הקובע, שכן הוא הפועל את חלותו על הנפש.
אף זה מלמדנו שאת תיקון הנפש אנו מבקשים ולא את הנקמה. על כן ממתקים אנו את הדין, ולא בקבלת עדות חל דין הזמה כי אם כשנגמר הדין שעל פיהם.
כשעדותם פעלה במציאות אז יש פגיעה בנפש העומד לדין ואז יש דין הזמה הבא לתקן נפש העדים.
כשיש פגיעה במציאות וכשיש חלות הופעת הרע במציאות אז אנו מבקשים לתקנה על ידי הענש שאנו מחילים על העדים. אבל אם הרע לא פעל והופיע וחל בפועל במציאות, אזי אין מחילים את ענש התיקון.
הגזירה השוה באה ממקום של רצון לתקן ולמתק את הדין והרע שהופיע בעולם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן