שבועות ז' (ע"א) – לימוד מגזירה שוה
בפרשת קרבן עולה ויורד נאמר (ויקרא ה', ב'):
או נפש אשר תגע בכל דבר טמא או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה או בנבלת שרץ טמא ונעלם ממנו והוא טמא ואשם.
ולא נאמר מה עשה בטומאתו שעל זה הוא אשם ומחויב בקרבן. אכן הגמ' (שבועות ז' ע"א) שואלת מנין שמדובר בטומאת מקדש וקדשים, אחר דין ודברים מביא רבא את דברי רבי ומקדים להם שבח גדול לרבי:
קרי רבא עליה דרבי דולה מים מבורות עמוקים דתניא רבי אומר אקרא אני חיה בהמה למה נאמרה נאמר כאן בהמה טמאה ונאמר להלן בהמה טמאה מה להלן טומאת קודש אף כאן טומאת קודש
להלן היינו הפסוק (ויקרא ז', כ"א):
ונפש כי תגע בכל טמא בטמאת אדם או בבהמה טמאה או בכל שקץ טמא ואכל מבשר זבח השלמים אשר לידוד ונכרתה הנפש ההוא מעמיה.
רבי דורש ג"ש "בהמה טמאה" "בהמה טמאה" מה להלן נאמר במפורש ואכל מבשר זבח השלמים, והיינו שבטומאתו אכל קדש, אף כאן בפרשת קרבן עולה ויורד שנאמר בהמה טמאה מדובר שאכל קדש בטומאתו וזה בחי' "ואשם".
מלבד רצוננו להבין הלימוד בגזירה שוה ושייכותו המיוחדת למידה זו יש כאן הערה נוספת.
הריטב"א שואל:
וא"ת מאי חשיבותא דרבי בהא דהא ג"ש הוא דדריש ואין אדם דן ג"ש מעצמו אלא א"כ קיבל' מרבו.
ועונה הריטב"א:
וי"ל נהי דגמיר דבהמה בהמה לג"ש לא גמיר לאיזה ענין ור' דלה מים בורות עמוקים למדרשי' בהא וזה ברור.
ועדיין אנו שואלים מה מיוחד בג"ש שנשתבח בה רבי יותר מכל ג"ש אחרת.
נראה להקדים שתי הקדמות בענין טומאה וקדש.
האחת היא דברי הרמב"ם בספר המצוות במצות הטהרה במקוה (מצוה ק"ט):
היא שצונו שנטבול במי מקוה ואז נטהר מאיזה מין ממיני טומאה שנטמאנו בה והוא אמרו ית' ורחץ במים את כל בשרו ובאה הקבלה מים שכל בשרו עולה בהם והוא שעור מקוה אלא אם יהיו מים נובעים שאין שעור להם כמו שיתבאר בדקדוק מצוה זו ומתנאיה שהזב בלבד יהיו המים שיטהר בהן נובעין כמו שיתבאר בדקדוק מצוה זו ומתנאיה שהזב בלבד יהיו המים שיטהר בהן נובעין כמו שבא בכתוב מים חיים ואין הכוונה באמרנו הטבילה מצות עשה שיהא חייב כל טמא שיטהר על כל פנים כמו שהוא חייב כל מי שיתכסה בכסות שיעשה ציצית או כל מי שיש לו בית שיעשה מעקה ואולם הנרצה בזה דין טבילה והיות התורה אומרת לנו כי מי שירצה ליטהר מטומאתו הנה לא ישלם לו זה אלא בטבילה במים ואז יטהר ולשון ספרא ורחץ במים יכול גזרת מלך תלמוד לומר ואחר יבא אל המחנה מפני הטומאה רומז אל זה השרש שבארתי לך כי זה הוא דין לבד שמי שירצה לטהר יעשה כך וזה הדין הוא המצוה ואולם שיהיה חייב טבילה על כל פנים לא אבל מי שירצה להשאר בטומאתו ולא יכנס למחנה שכינה זמן רב הרשות בידו וכבר בא לשון הספר האמתי בכל מי שנטמא ויטבול שהוא נטהר אבל לא תשלם טהרתו עד שיעריב שמשו וכן גם כן בא בפירוש המקובל שהוא צריך שיטבול וגופו ערום נוגע בשטח המים ואמרו כל בשרו שלא יהיה דבר חוצץ בינו ובין המים הנה התבאר לך שמצוה זו והיא מצות טבילה כוללת משפטי המקוה ומשפטי החציצה ומשפטי טבול יום ומצוה זו מבוארת במסכת מקואות ובמסכת טבול יום.
הטומאה שייכת דווקא בקדש. רק הרוצה להיפגש עם השכינה או על ידי כניסה למקדש או על ידי אכילת קדש הוא אשר צריך להיטהר מטומאתו.
הקדמה שניה היא בהבנת טעם לכל ענייני הטומאה. בספר הכוזרי נשאל החבר על הטומאה ותשובתו, אחר בקשת מחילה על עצם העיסוק לבאר הטעם, היא, שהטומאה קשורה למושג חיים. הפסד חיים זו היא הטומאה. וזו לשונו (מאמר שני ס'):
כבר אמרתי לך כי אין כל יחס בין שכלנו לענין האלוהי וראוי הדבר כי לא נשתדל כלל למצא סבה לנשגבות האלה ולכל הדומה להן אולם אחר בקשת הסליחה מאת האלוה ומתוך המנעות מההכרעה אני אומר יתכן כי הצרעת והזיבות תלויות בטמאת המת כי המות הוא ההפסד הכללי לגוף והאבר המצרע דומה למת וכן הזרע הנפסד כי יש בו רוח חיים טבעי ובו ההכנה להיות לטפת ממנה דם ממנה יתהוה האדם הפסדו של זרע זה הוא אם כן נגוד לתכונת החיות ורוח החיים והנה מפאת דקותו של הפסד זה אין מרגישים בו ובדומה לו כי אם אנשים בעלי הנשמות הזכות והנפשות הנעלות השואפות להדבק באלוהות אם על ידי הנבואה או בעזרת החלומות האמתיים וציורי הדמיון המבררים גדולה מזאת יש אנשים המוצאים כבד בעצמם כל עוד לא טהרו מקרים ומן הנסיון ידוע הדבר כי אלה מקלקלים במגע ידם את הדברים העדינים כפנינים למשל וכיינות ורב בני אדם משתנים בקרבת המתים והקברים וידוע הדבר כי נפשות בני אדם מתבלבלות לזמן מה בבית שהיה בו מת ורק מי שטבעו קשה אינו משתנה בהשפעת זאת דבר דומה לזה אנחנו רואים בעניני השכל מי שמבקש זך מחשבה בחכמות המופתיות או זך נפש לתפלה ולתחנה ימצא הזק במזונות הגסים או באכילה מרבה ובשתיה יתרה וכן בהרבותו שיחה עם נשים או בשבתו במושב לצים ובבלותו עתותיו בשירת חשק והתול.
לכך יש להוסיף דברי הרמב"ם בהקדמתו לסדר טהרות בו הוא מבאר כללי טומאה וטהרה וזו לשונו:
ואני אקדים בכאן הקדמות יהיו מפתח למה שיכללהו זה הסדר אחר שאומר שכל טומאה מהטומאות הנזכרות בתורה הנה התחלתן וסמיכותן אל מין ממיני הבעלי חיים בהכרח זולת הצרעת שהיא תטמא הבגדים והאדם בלתי שיהי' האדם התחלת זה כמו שבא בתורה ושאין בכל מיני הבעלי חיים מה שיטמא בעודנו חי או יתטמא והוא חי זולת האדם לבדו. אמנם שאר מיני בעלי חיים הנה הם כולם טהורים בעודם בחייתם לא יטמאו זולתם ולא יתטמאו מן זולתם והאדם לבדו יטמא והוא חי או יתטמא והוא חי בטומאות אשר נבאר תארם.
הטומאה קשורה דווקא למושג חיים.
נראה שיש קשר בין טעם המצוה לבין ההלכה שאין צריך להיטהר אלא במפגש עם הקדש.
קדש הוא מקור החיים. הקדש קשור לספירת החכמה1 שהיא מקור חיים. "החכמה תחיה בעליה"2.
על כן בבוא אדם אל הקדש שהוא חכמה ומקור החיים, עליו להיטהר מטומאתו שהיא הפסד החיים.
במבוא למידת גזירה שוה הבאנו דברי זהר (ויקרא נ"ג) על הפסוק עץ חיים היא למחזיקים בה.
עץ חיים, דא אורייתא… תורה, אמאי אקרי תורה, בגין דאורי וגלי במאי דהוה סתים דלא אתידע.
"חיים", דכל חיים דלעילא בה אתכלילו ומנה נפקין.
ונתבאר שם שהתפארת, שהיא הנהגת גזירה שוה, מגלה את אשר סתום בחכמה אשר ממנה מקור חיים.
זה הוא חידושו של רבי הלומד בגזירה שוה "בהמה טמאה" "בהמה טמאה" את ענש אכילת קדש בטומאה. כפי שביארנו, הקדש הוא החכמה שהיא מקור חיים. הטומאה לעומת זאת, היא הפסד ואבדן חיים. על כן אסור לאכול קדש בטומאה.
רבי בגזירה השוה, דלה מים וגילה את אשר נמצא בבורות עמוקים3. על כן שיבח רבא את רבי דווקא בשבח זה ודווקא בגזירה זו הדולה מים מבורות עמוקים, מן החכמה שהיא מקור חיים, להבין איסור וענש אכילת קדש בטומאה.
1 עי' זהר ח"ג ס"א. מאי קדש שלמותא דכלא דאקרי חכמה עליאה ובלשון הגר"א מוהא סתימאה וקרא קדש כידוע שקדש בחכמה.
2 לשון שעת רצון על הזהר ח"א ע"ד. פירוש מקור החיים הוא חכמה בסוד החכמה תחיה את בעליה.
3 עי' במבוא ש"פאר" שהוא שרש התפארת, הוא משרש "באר". שניהם מוציאים ומגלים את אשר נסתר במעמקים.