הוריות ה' (ע"ב) – לימוד מגזירה שוה
הוריות ה' (ע"ב):
ורבי שמעון ורבי מאיר דהוראה תלויה בבית דין ומעשה תלוי בקהל מנא להו… רבא אמר מלכל העם בשגגה וצריכא דאי כתב רחמנא והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה הוה אמינא אפילו מיעוטא להכי כתיב לכל העם בשגגה ואי כתב לכל העם בשגגה הוה אמינא עד דעבדי בית דין בהדי רובא להכי כתיב והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה והא כי כתיבי הני קראי בעבודת כוכבים הוא דכתיבי ילפינן "מעיני" "מעיני".
עי' בספר שער יוסף לחיד"א שהביא שאלת הבאר שבע שהרי ילפינן לקמן ז' (ע"ב) שמ"עיני" של ע"ז הוא ב"ד מ"עיני" של הוראת ב"ד. ותירץ שאין ג"ש למחצה ואחר שלומדים ש""מעיני" זה ב"ד, ילפינן שהוראה תלויה בב"ד ומעשה תלוי בקהל מע"ז להוראה.
ונראה שהביטוי עיני העדה ועיני הקהל היינו אלה המורים לעם את דרכם כעיניים לאדם. באה הגזירה השוה לומר שאלה המורים דרך אינם חלק מהמעשה ורק הוראה תלויה בהם ולא המעשה. הפסק צריך להיות בין האידיאל ובין המעשה, האידיאל העיוני והרוחני תלוי בבית דין והמעשה תלוי דווקא בעם.
הלימוד הוא בגזירה שוה. גזירה שוה עניינה המיוחד הוא החיבור. לימוד גדול יש בגזירה שוה ש"הגזרה" היא דווקא לשון חתוך וגזירה. אכן הא בהא תליא. כדי לחבר צריך לדעת להגדיר ולחתוך כל חלק על פי עניינו המיוחד ואז בא חיבור נכון. כתב הרמ"ע מפאנו שתכונת התפארת שהיא מידת ג"ש היא לגזור ולסרס כח הקליפות וזה תנאי הכרחי ליכולת לחבר ולמזג.
אף כאן אחר שאנו יודעים שהוראה תלויה דווקא בב"ד ומעשה דווקא הקהל, אז בא החיבור הנכון שבין ב"ד לעם העושה אותם כגוף אחד אשר עיניו מורות לו הדרך ורגליו מוליכות אותו ולא להיפך.