י"ג מידות

שבועות ל”ד (ע”ב) – לימוד מבנין אב

 

שבועות ל”ג ע”ב – ל”ד ע”א:

ר”ש אומר חייב כאן וחייב בפקדון מה להלן אינו מדבר אלא בתביעת ממון אף כאן אינו מדבר אלא בתביעת ממון ועוד ק”ו מה פקדון שעשה בו נשים כאנשים קרובים כרחוקים פסולים ככשרים וחייב על כל אחת ואחת בפני ב”ד ושלא בפני ב”ד אינו מדבר אלא בתביעת ממון עדות שלא עשה בה נשים כאנשים קרובים כרחוקים פסולין ככשרים ואינו חייב אלא אחת בפני ב”ד אינו דין שלא יהא מדבר אלא בתביעת ממון מה לפקדון שכן לא עשה בו מושבע כנשבע ומזיד כשוגג תאמר בעדות שכן עשה בה מושבע כנשבע ומזיד כשוגג ת”ל תחטא תחטא לגזירה שוה נאמר כאן (ויקרא ה’, כ”א) תחטא ונאמר להלן תחטא מה להלן אינו מדבר אלא בתביעת ממון אף כאן אינו מדבר אלא בתביעת ממון

שבועות ל”ד ע”ב:

ר”ש אומר חייב כאן וחייב בפקדון כו’:
מחכו עלה במערבא מאי חוכא דקתני מה לפקדון שכן לא עשה בו מושבע כנשבע מזיד כשוגג מכדי מושבע מפי עצמו בעדות לר”ש מנא ליה דגמר מפקדון פקדון נמי מושבע מפי אחרים נגמר מעדות ומאי חוכא דלמא ר”ש בק”ו מייתי לה מפי אחרים חייב מפי עצמו לא כל שכן
אלא חוכא אמזיד כשוגג דקתני מה לפקדון שכן לא עשה בו מושבע כנשבע מזיד כשוגג מכדי מזיד גבי עדות מנא ליה דלא כתיב ביה ונעלם ה”נ לא כתיב ביה ונעלם אמר להו רב הונא ומאי חוכא דלמא מזיד דלאו כשוגג בפקדון ממעילה ר”ש גמר לה והיינו חוכא אדגמר לה ממעילה נגמר לה מעדות מסתברא ממעילה הוה ליה למילף שכן מעילה ממעילה אדרבה מעדות הוה ליה למילף שכן תחטא מתחטא מסתברא ממעילה הוה ליה למילף שכן מעילה בכל נהנה בקבוע חומש ואשם אדרבה מעדות ה”ל למילף שכן חטא הדיוט בשבועה תבעיה וכפריה ואואין הנך נפישין
אלא מאי חוכא כי אתא רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע מבי רב אמרי היינו חוכא מכדי ר”ש ג”ש גמיר למה ליה דפריך מה לפקדון שכן לא עשה בו מושבע כנשבע מזיד כשוגג ומאי חוכא דלמא כי פריך מקמי דתיקום ליה ג”ש בתר דקמא ליה ג”ש לא פריך ולא והאמר להו רבא בר איתי לרבנן מאן תנא שבועת הפקדון לא ניתן זדונה לכפרה ר”ש היא דלמא מזיד כשוגג פריך דגמר לה ממעילה דהנך נפישין אבל מושבע כנשבע לא פריך ותהדר עדות ותגמר לה מפקדון מזיד דלאו כשוגג מה פקדון שוגג אין מזיד לא אף עדות שוגג אין מזיד לא כי היכי דיליף פקדון ממעילה

בפשטות לומד רבי שמעון בנין אב משבועת הפקדון לשבועת העדות שרק בתביעת ממון הכתוב מדבר.
הק”ו והג”ש הם תוספת ללימוד העיקרי.
וכן נראה בירושלמי שהביאו רק לימוד זה (פ”ד ה”ד):

ר”ש אומר חייב כאן וחייב בפקדון מה פקדון אינו מדבר אלא בתביעת ממון אף כאן אינו מדבר אלא בתביעת ממון.

בספרא דרשו בשבועת הפקדון (דבורא דחובה פרשתא י”ב פרק כ”ב, ד’)

רבי עקיבא אומר: מה תלמוד לומר “ומעלה מעל בה'”? לפי שהמלוה והלווה והנושא ונותן אינו מלוה ואינו לווה ואינו נושא ואינו נותן אלא בשטר ובעדים, לפיכך בזמן שהוא מכחיש מכחיש בעדים ובשטר. אבל המפקיד אצל חברו אינו רוצה שתדע בו נשמה אלא שלישי שביניהם, בזמן שהוא מכחיש מכחיש בשלישי שביניהם. “וכחש בעמיתו” – יכול בדברים? ת”ל “בפקדון”, שהוא של ממון, יצא דבר שאינו של ממון.

וביאר המלבי”ם:

… בדברים גלויים יהיה המעל נגד האדם בלבד והשופטים אשר בארץ להם המשפט… לא כן המכחיש את האדם בדבר נעלם שאין על הדבר עד ושטר ורק השבועה תכריע ביניהם ואם נשבע לשקר אז שב המשפט אל השופט בשמים וכו’ עיי”ש.

פיקדון הוא המקור עליו קבעה התורה את השבועה שכן אין בו במהות עדים ושטר ורק שלישי שביניהם הוא אבינו שבשמים הוא ה”עד”.
על כן פקדון הוא בנין אב לכל משפט נעלם שאין עליו עדים ושטר שבדברים אלו השבועה מכריעה שהמשפט שב לשמים. על כן שבועת הפקדון היא האב, שתולדותיו הם העדים1 שהרי עליהם יקום דבר ואם לא יעידו שב הדבר לשופט בשמים ועל כן מפקדון אנו למדים על שבועת העדות.
פשוט הוא שפקדון הוא בניין אב לכל סוג של שבועות במקרה שהוא מכחיש בשלישי שביניהם2. על כן מחכו עלייהו במערבא3 שחפשו לימודים נוספים מק”ו וג”ש כמי שעדיין הספיק בידם ולא ראו אור שלפקדון יש מעמד של “אב” לכל המקרים המצריכים שבועה, שאין בהם לא עדות ולא שטר אלא רק “שלישי שביניהם”.
בבבלי מחפשים ללמוד בק”ו ובג”ש הנותנים מעמד שוה לפקדון ולעדות זאת משום שהם בבחינת “במחשכים הושיבני” ומחפשים מקורות, ראיות והוכחות לדברים שהם פשוטים לנמצא באור, ורואה את הדבר4.
הפלפולים סביב ה”מאי חוכא” אף הם סובבים סחור סחור ומסיימים בשאלה ללא תשובה כיוון שאין דרך הבבלי לבטא במילים את התשובה5.


 

 

1 עי’ קהילת יעקב ערך עדים: הם בחינת נצח, הוד וכו’ וכל זה בשם רמ”ז בפי’ כי תשא.
2 רבי שמעון תלמידו של ר’ עקיבא ועל כן דווקא הוא ראה בפקדון בנין אב כדרכו של ר’ עקיבא בדרשתו בספרא.
3 לשון הגמ’ שבועות ל”ד ע”ב: “מחכו עלה במערבא מאי חוכא דקתני מה לפקדון שכן לא עשה בו מושבע כנשבע מזיד כשוגג”
4 לענין ק”ו וג”ש עי’ בשיעור על שבועת העדות על דון מינה ומינה.
5 כלשון הרב באג’ ק”ג: “ישנו ג”,כ מין עומק שכלי, שמ”מ אין דרך לפרשו בחתימת תלמוד (בבלי) והוא מסור לת”ח המשכילים בדכל טוב, והירושלמי סומך יותר על רמזים כאלה משום יתרון החכמה דאוירא דא”י… ומ”מ אין דרך לפרש ענין כזה שיוצא מחוג הסברות המובנות לכל שהם יסוד התלמוד הבבלי”.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן