שבת כ"ב (ע"א) – לימוד מבנין אב
שבת כ"ב (ע"א):
אמר רב יהודה אמר רב אסי <אמר רב> אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי וכי נר קדושה יש בה מתקיף לה רב יוסף וכי דם קדושה יש בו דתניא (ויקרא יז) "ושפך וכסה" במה ששפך יכסה שלא יכסנו ברגל שלא יהו מצות בזויות עליו ה"נ שלא יהו מצות בזויות עליו: בעו מיניה מרבי יהושע בן לוי מהו להסתפק מנויי סוכה כל שבעה א"ל הרי אמרו אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה אמר רב יוסף מריה דאברהם תלי תניא בדלא תניא סוכה תניא חנוכה לא תניא דתניא סככה כהלכתה ועיטרה בקרמים ובסדינין המצויירין ותלה בה אגוזים אפרסקין שקדים ורמונים ופרכילי ענבים ועטרות של שבלים יינות <של> שמנים וסלתות אסור להסתפק מהן עד מוצאי יום טוב האחרון של חג ואם התנה עליהן הכל לפי תנאו אלא אמר רב יוסף אבוהון דכולהו דם:
מצות כיסוי הדם היא בנין אב לכל המצוות ללמדך שיש לכבד המצוות שלא תהיינה המצוות בזויות עליו.
הרמב"ם כתב בסוף ספר הקדושה וזה לשונו (פי"ד הי"א):
וכשמכסה, לא יכסה ברגלו, אלא בידו, או בסכין או בכלי–כדי שלא ינהוג מנהג ביזיון במצוות, ויהיו בזויות עליו. שאין הכבוד לעצמן של מצוות–אלא למי שציווה בהן ברוך הוא, והצילנו מלמשש בחושך, וערך אותם נר ליישר המעשים, ואור להורות נתיבות היושר; וכן הוא אומר "נר לרגלי, דברך; ואור, לנתיבתי" (תהילים קיט,קה).
ויש להבין:
א. מנין לנו שההלכה שלא לכסות בביזוי אינה לכבוד המִצְוָה אלא לכבוד המֵצָוֵה?
ב. ועוד מדוע המקור לכבוד המצוות הוא דווקא ממצות כיסוי הדם?
לחת"ם סופר חידוש בענין כבוד המצוה בכיסוי הדם וזו לשונו (חולין פ"ז):
שלא יהא מצות בזיות עליו. ז"ל הרמב"ם בחתימת ח"ב סוף ה' שחיטה וכשמכסה לא יכסה ברגלו וכו' שאין הכבוד לעצמן של מצות אלא למי שציוה בהן ברוך הוא והיצלנו מלמשש בחשך וערך אותנו נר ליישר המעקשים ואור להורות נתיבת היושר וכן הוא אומר נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי עכ"ל. במתק לשונו נתעוררתי טעם דקמ"ל קרא הכא שלא יהי' מצות בזיות עד שאמרו בפ' במה מדליקין אבוהן דכולהן דם דמיני' ילפינן לכל המצות ומ"ש דרמזו קרא הכא י"ל עפ"י מ"ש רמב"ן בתורה טעם לכיסוי הדם מפני שהיו המצריים והכשדיים רגילים לשפוך דם ע"פ השדה ולאסוף ולאכול שם ואומרים שהרוחות והשדים מתקבצים על רוח חמימות דם בעל החי ומגיד להם עתידות ע"כ ציוה הקדוש ברוך הוא בחי' ועוף שרוב פעמים נשפך דמם בשדה לכסותם בעפר. ובחי' תורה אמרתי רמז במה שצריך ב' פעמים עפר למטה ולמעלה כי ב' פעמים עפר עם פ"א דם גמטרי' ש"ד מ"ת לרמז על רוחות המתים והשדים. וא"כ לכאורה יהי' משמע אדרבה יכסה ברגל לנהוג בזיון במה שנהגו הם כבוד ואם נכסה ביד נראה כנותן כבוד להדם לכן כ' רמב"ם שלא להמצוה אנו נותנים כבוד אלא למי שציוה אותנו זה להאיר מתוך חשכת סכלותם של או"ה ההמה:
על פי דבריו יש לומר שמצות כיסוי הדם מגלה שהקב"ה ממשיך את כבודו אל תוך המצוה ועל כן צריך לכבדה ולכסות בכלי או ביד. אם הכבוד היה למִצְוָה, הרי כיסוי הדם היה נעשה דווקא בצורה המבזה את הדם שכן זו מהות המצוה להתרחק מן הדם.
כך לשון האר"י בביאור בנין אב:
לפעמים תקבל מצד התפארת הנקרא אב, בנטותו לצד הנצח. או ההוד הנקרא כתוב אחד. וזהו בנין אב מכתוב אחד.
הקב"ה הוא בבחינת אב (תפארת) הנוטה אל הדם אשר מצווה לכסותו שהוא בחינת נצח והוד1, וכיוון ששם ה' חל על המצוה על כן אנו נוהגים בה כבוד, וזה בנה אב לכל המצוות שכן במצווה זו מתברר הכבוד שהוא למֵצָוֵה שהוא אב שכל המצוות תולדותיו.
1 לשון האר"י עץ חיים, שער ט"ז פ"ה "…וכן נהי לעולם למטה הם דם סוד הדינין כי לכן הם בכל מקום לבר מגופא כנ"ל…"