סוכה י"א (ע"ב) – לימוד מבנין אב
הקשר בין הדין הנלמד למידה בנין אב מבואר בלימוד זה ע"פ ביאור האר"י.
סוכה י"א (ע"ב):
ילפינן לולב מסוכה.
ופירש"י:
וילפינן לולב מסוכה – בבנין אב מה מצינו בסוכה שיש בה מעשה, והקפידה תורה על העשוי בפסול אף לולב כן.
מידת בנין אב – אליבא דהאר"י – היא התפארת שהיא אב בנטותה לנצח והוד.
האדם בביתו הוא בחי' תפארת כמו שנאמר "כתפארת אדם לשבת בית" (ישעיה מ"ד, י"ג).
יציאתו לסוכה נבחנת כנטייתו לנצח או להוד שכן הסוכה שהיא בחוץ נבחנת כבחינת "לבר מגופא" הנאמר על נצח והוד.
למדנו שהיציאה לחוץ, לסוכה, צריכה להיות בבחינת "תעשה" ולא מן העשוי, והיינו שהאדם צריך לעשות מעשה, ולהביא עמו ממקורו את העשיה מכוחו המחובר את השרש.
אף שיוצא החוצה, אין ראוי שהסוכה תהיה רק מן הנעשה בחוץ. אדרבה, צריך האדם לעשות מעשה במצוות עשיית הסוכה על מנת לחבר את החוץ אל מקורו ושרשו דרך האדם העושה.
אף הלולב יש בו בחינה זו של יציאה, כנאמר בנחמיה (ח', י"ג):
צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבת.
ועל זה אמרה הגמרא (סוכה י"ב ע"א):
אמר רב חסדא הדס שוטה לסוכה ועץ עבות ללולב.
בשניהם נאמר "צאו ההר והביאו", שזו הבחי' של יציאה לבר.
על כן למדו בבניין אב לולב מסוכה, שהסוכה אב היא לכל יציאה החוצה שהעשיה בחוץ צריכה להיות בבחינת "תעשה" ולא מן העשוי כנ"ל.