ספרא, ברייתא דרבי ישמעאל (פרשה א') – לימוד מבנין אב
ספרא, ברייתא דרבי ישמעאל (פרשה א'):
מבנין אב משני כתובים כיצד, לא פרשת הנרות כהרי פרשת שלוח טמאים ולא פרשת שלוח טמאים כהרי פרשת הנרות, הצד השוה שבהן שהם בצו מיד ולדורות, אף כל דבר שהוא בצו יהא מיד ולדורות.
הנהגת בנין אב משני כתובים נתבארה בדברי האר"י זו לשונו:
מבנין אב מכתוב אחד. לפעמים תקבל מצד התפארת הנקרא אב, בנטותו לצד הנצח. או ההוד הנקרא כתוב אחד. וזהו בנין אב מכתוב אחד: מבנין אב משני כתובים. לפעמים בהכרעה בין שניהם נצח והוד. זו בנין אב משני כתובים, שהם נצח והוד:
כתב הרב קוק בשמונה קבצים בביאור הנהגת נצח והוד זו לשונו (ח' רנ"ג):
עולם הרעיונות מתחלק הוא לשתי מערכות בכלל, לרעיונות מתנודדים, משתנים ומתנועעים בתנועה תדירה, ולרעיונות קבועים, עומדים בצביונם בלא שינוי ותמורה. שתי הספירות, של הנצח ושל ההוד, מתגלות בשתיהן יחד. הנצח בתעצומתו הוא היסוד הקבוע, וההוד ביפעתו הוא היסוד המתנודד ומשתנה. אין ציור לתפוס אחת מהמערכות בלא צירוף השניה לה. אין הנצח מתגלה בעזוזו כי אם כשההוד מאציל עליו מיפעת הודו, ואין ההוד מלבבנו בהדרו כי אם כשעז הנצח ממולא בתוכן פנימיותו. והם הם הצנורות של נבואת האמת, והשבילים המביאים את שפעת זיו האמת להחיות את כל היקום.
אף כאן יש לומר ששני הכתובים מכוונים כלפי שעה וכלפי דורות.
שילוח טמאים מחוץ למחנה נאמר לשעה כלשון הפסוק (במדבר ה', ב', ד'):
צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש… ויעשו כן בני ישראל וישלחו אותם אל מחוץ למחנה כאשר דבר ה' אל משה כן עשו בני ישראל.
ופרשת המנורה נאמרה לדורות (ויקרא כ"ד ב'-ג').
צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלת נר תמיד. מחוץ לפרכת העדת באהל מועד יערך אתו אהרן מערב עד בקר לפני ה' תמיד חקת עולם לדרתיכם.
משני כתובים אלה עולה שכל מקום שנאמר בו צו הרי הוא זירוז לשעה ולדורות.
לשעה היינו היסוד המשתנה. הטומאה במהותה עניינה הוא השעה. היא דבר זמני עובר וחולף. אין טומאה שאין תהליך של טהרה ממנה. על כן מייצגת היא את הזירוז לשעה. הטומאה נבחנה במילה "דוה" שהוא ביטוי לטומאה ולהתרחקות. ה"הוד", שהוא היסוד המשתנה, נעשה ל"דוה" ושוב חוזר להיות "הוד" בטהרתו.
לדורות היינו היסוד הקבוע. המנורה ואורה, מבטאים את הנצחיות. "תורה אור". הביטוי החוזר במצוות המנורה הוא "תמיד". חקת עולם לדורותיכם.
משמעות הדברים היא שבכל מקום שנאמר בו צו1 צריך לראותו במבט של שעה ודורות.
הרב בעולת ראי"ה מבאר שהחוויה של השעה צריכה ללוות את המצוה לדורות. לעולם צריך לחוש חוויה של התחדשות2.
עוד יש לומר שהשעה והדורות משלימים זה את זה.
מחד צריך מבט של דורות על מנת שנוכל לראות לאן מכוונים הדברים ואיך הם בונים את הנצח. חייבים אנו לבנות דברים לטווחים ארוכים ולא לפחד מדרך ארוכה.
יחד עם זה חשוב גם לפתור את הבעיות העכשוויות של השעה3.
(ועי' בהתייחסות רחבה יותר לפרשת צו עצמה בשיחה "לחיות עם פרשת השבוע" לפרשת צו)
1 יש שבעה מקומות כאלו. ע' טללי חיים פרשת צו.
2 זו לשון הרב שם (עולת ראי"ה ח"א, עמ' קכ"א): "כמו שהיה "מיד", כן יהיה "לדורות", באותו רשם הקדש, בעוצם חיותו ועומק קליטתו באמונת אומן נשגבה".
3 עי' בשיחה "לצאת מהפקקים" במשל המבט מתוך מטוס:
"יצא לי פעם לטוס במטוס מעל לתל אביב. במבט ממעוף הציפור נראית תל אביב עיר יפה מאוד. השכונות שעל שפת הים, הכבישים המתפתלים ובהם מכוניות רבות כמו נמלים קטנות – ההרמוניה של העיר במבט מלמעלה מלבבת מאוד. אולם, המכיר את העיר מלמטה יודע שהשכונות היפות שהוא רואה הם שכונות עוני, מצוקה ופשע. הכבישים המתפתלים מלאים בנהגים עצבניים על הפקק שהם תקועים בו כל יום, וכך הלאה.
איזה מבט נכון יותר, המבט מלמעלה או מלמטה? נראה, שהמבט הנכון הוא המבט המשולב. הרואה את התמונה היפה מלמעלה תצריך לדעת שלמטה יש פקקים… אך הנהג היושב בפקק צריך לדעת שהפקק יגמר בסוף, ויש מבט שבו זה נראה יפה.
גם ל"פקקים" שאדם נתקע בהם בחייו הפרטיים צריכים להתייחס כך. צריך לדעת איך לצאת מהפקק, אך צריך לדעת שגם ברגע זה ממש – הפקק נראה יפה מאוד במבט מלמעלה".