ספרא אמור פרשתא י' הל' ה' – לימוד מבנין אב
ספרא אמור פרשתא י' הל' ה':
יניפנו הכהן בנין אב לכל התנופות שיהו בכהן.
ע' מנחות דף ס"א שלמדו ממקורות אחרים על תנופה שהיא בכהן.
כתב האר"י בהנהגת בנין אב:
מבנין אב מכתוב אחד. לפעמים תקבל מצד התתפארת הנקרא אב, בנטותו לצד הנצח. או ההוד הנקרא כתוב אחד. וזהו בנין אב מכתוב אחד: מבנין אב משני כתובים. לפעמים בהכרעה בין שניהם נצח והוד. זו בנין אב מב' כתובים, שהם נצח והוד.
התפארת נמצאת למעלה מנצח והוד נוטה אליהם על מנת להעלותם ולחברם לשורשם.
אף התנופה היא הרמה למעלה ונתינתה למעלה להקב"ה. כך לשון הזהר (בלק קפ"ח ע"ב):
פתח ההוא ינוקא ואמר, (במדבר טו יט) והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה', קרא דא על עומר התנופה אתמר, מאי תנופה, אי בגין דאניף ליה כהנא לעילא איהו תנופה, מאי איכפת לן אי אניף אי מאיך, אלא ודאי אצטריך לארמא לה לעילא, והיינו תרומה, ואף על גב דדרשינן תרי ממאה, והכי הוא, אבל תנופה מאי (ס"א דא) הוא ארמותא:
ורזא דחכמתא הכא, אי חסידי קדישין מארי דרומחין, לא שמשתון לרבי שמעיה חסידא, דאי לאו, תנדעון תנופה מאי היא, חטה מאי היא, שעורה מאי היא:
תנופה דקאמרינן, היינו תנ"ו פ"ה, ורזא דיליה (ירמיה יג בשנוי קצת) תנו כבוד לה' אלקיכ"ם, דהא פה (עלאה) היינו כבוד, דבעינן למיהב ליה לקודשא בריך הוא, ועל דא אבעי לן לארמא לעילא, לאחזאה (ס"א דלית אינון יהבין אלא להאי פה) דליה אנן יהבין להאי פה, דלית שבחא למלכא עלאה, אלא כד ישראל מתקני ליה להאי כבוד, ויהבי ליה למלכא כבוד, ודא הוא תנו פה, תנו כבוד, וארמא איהו ודאי:
הכהן איש החסד שהיא ספירה ראשונה בספירות ז"א הוא המעלה את עומר התנופה אל הקב"ה.
על כן ילפינן בבנין אב שכל תנופה בכהן. תכלית התנופה היא בחינת "תנו פה" לתת את בחי' פה שהיא המלכות אל הקב"ה.
המלכות היא מגלה את הסתום למעלה כמו הפה המגלה את הסתום בלב. הגילוי הוא גם עלול לנתק עצמו ממקורו. הכח לגלות הוא משום שהעצמה הפנימית העליונה והסתומה מלובשת בלבושים ואז יכולה להתגלות, כלשון האר"י "ההעלם הוא הגילוי". על כן הדברים המגולים עלולים להיות מנותקים מהמקור.
התנופה באה להעלות את הפה, את הבחינה של גילוי הסתום אל הקב"ה. בעומר התנופה הדבר בא לידי ביטוי בכך שאנו מעלים את עומר השעורים ומקריבים אותו להקב"ה ומשייכים הכל לרבונו של עולם.
דומה הדבר לתהליך התאחדות תורה שבעל פה (בחי' פה ע' תיקונ"ז פתח אליהו) עם תורה שבכתב שהיא בתפארת.
האב הוא המוכשר להעלות את הבנים, והבנים נקשרים דרך האב אל השרש. על כן עומר התנופה נלמד מבנין אב שהוא בכהן דווקא שהוא בהיותו בימין מעלה הכל בשרשו.
"יניפנו הכהן" בנין אב שכל תנופה בכהן.
בנין אב הוא הת"ת הנקרא אב בנטותו לצד נצח והוד.