ביצה כ' (ע"א) – לימוד מבנין אב
ביצה כ' (ע"א):
תני תנא קמיה דרבי יצחק בר אבא ויקרב את העולה ויעשה כמשפט כמשפט עולת נדבה למד על עולת חובה שטעונה סמיכה אמר ליה דאמר לך מני בית שמאי היא דלא גמרי שלמי חובה משלמי נדבה דאי בית הלל כיון דגמרי שלמי חובה משלמי נדבה עולת חובה נמי לא תבעי קרא דגמרי מעולת נדבה וממאי דבית הלל שלמי חובה משלמי נדבה גמרי דלמא מעולת חובה גמרי ועולת חובה גופא בעיא קרא מאי שנא משלמי נדבה דלא גמרי שכן מצויין מעולת חובה נמי לא גמרי שכן כליל (אלא) אתיא מבינייא וסברי בית שמאי שלמי חובה לא בעו סמיכה והתניא אמר רבי יוסי לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על הסמיכה עצמה שצריך על מה נחלקו על תכף לסמיכה שחיטה שבית שמאי אומרים אינו צריך ובית הלל אומרים צריך.
ורש"י:
ויקרב את העולה – עולת יום שמיני של מלואים, שהטיל הכתוב על אהרן חובה ליום קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה תמימים (ויקרא ט):
ויעשה כמשפט – מה משפט האמור בעולת חובה על כרחיך כמשפט המפורש בעולת נדבה בויקרא קאמר, שכל משפטי עולה ושלמים שם נאמרו, ובשל נדבה דבר הכתוב, דכתיב אדם כי יקריב מכם משמע לכשירצה יקריב, וכתיב התם וסמך ידו, ואתא האי כמשפט דכתיב בעולת חובה ללמד עליה שתטען סמיכה כשאר משפטי נדבה:
אמר ליה – ר' יצחק לתנא:
דאמר לך מני – הא דאיצטריך קרא להכי, ולא גמר לה בבנין אב דמה מצינו בנדבה שהיא עולה וטעונה סמיכה אף חובה שהיא עולה כמותה תטעון סמיכה:
בית שמאי היא – דאמר במתניתין מביאין שלמים של יום טוב שהן חובה, ואין סומכין עליהן, וטעמא מאי משום דסמיכה בויקרא כתיב בשלמי נדבה ואם זבח שלמים קרבנו וסמך ידו וגו', וקא סברי לא גמרינן חובה מנדבה, דפרכינן מה לנדבה שכן מצויה בכל שעה שירצה יתנדב ויביא, תאמר בחובה שאינה אלא לכשיתחייב, הלכך, לא דחיא סמיכה דידהו יום טוב, הלכך, עולת חובה נמי, אי לאו דפרט בה קרא כמשפט לא הוה בעיא סמיכה, דחובה מנדבה לא גמרינן:
וממאי דבית הלל כו' – דלמא לעולם חובה מנדבה לא גמרינן, אלא בית הלל חובה מחובה גמרי שלמי חובה מעולת חובה, הלכך, עולת חובה בעיא האי קרא דכמשפט להיות מפורש בה, ואי לא לא הוה ידעינן סמיכה לא בעולה ולא בשלמים דחובה, והך מתניתא דברי הכל היא:
אתיא מבינייא – לעולם מתניתין דתני תנא דברי הכל היא, ואפילו לבית הלל בעיא קרא, ומאחר דקיימא לן סמיכה בעולת חובה מהאי קרא, אתו להו שלמי חובה מתרוייהו, משלמי נדבה ומעולת חובה, במה מצינו בשלמי נדבה שטעונין סמיכה אף שלמי חובה שהן שלמים כמותן יטענו סמיכה, וכי פרכת מה לשלמי נדבה שהן מצויין עולת חובה תוכיח, שאינה מצויה וטעונה סמיכה, אף אני אביא שלמי חובה, שאף על פי שאינן מצויין יטענו סמיכה, וכי פרכת מה לעולת חובה שכן כליל, תאמר בשלמי חובה שאינם כליל שלמי נדבה יוכיחו, וחזר הדין לא ראי זה כראי זה לא ראי עולת חובה כראי שלמי נדבה לתלות טעם הסמיכה בראיה שכן מצוין, דהך ראיה בעולת חובה ליתא, ולא ראי שלמי נדבה כראי עולת חובה לתלות טעם הסמיכה בראיה שכן כליל, דהא ליתא בשלמי נדבה וכתב בהו סמיכה, הצד השווה שבהן, על כרחך תתלה טעם סמיכתן בטעם הצד השווה שבשניהם בעולת חובה ובשלמי נדבה, הצד השווה שבשניהם שקרבן יחיד הן וטעונין נסכים [וסמיכה] אף אני אביא כל הטעון נסכים והוא קרבן יחיד שיטעון סמיכה, ואתו להו שלמי חובה מהאי טעמא:
לא נחלקו על הסמיכה – בשלמי חובה שצריך, אלא כך היו בית שמאי אומרים סומך עליהן מערב יום טוב, ושוחטן ביום טוב, ולא אמרינן תכף לסמיכה שחיטה:
הלימוד הוא בבנין אב (ע' רש"י ד"ה דאמר לך מני ותוד"ה דלמא).
ע' תוד"ה "דלא גמרי" שמחלוקת ב"ה וב"ש קשורה למחלוקתם במסכת חגיגה בהמשך למחלוקת הזוגות "לסמוך" או "שלא לסמוך".
דעת ב"ה האומרים "לסמוך" היא שהמציאות המעשית ה"בהמית" היא המשך לפעולות האדם וזו היא דרך השפעת האדם בעולם. על כן אין זה שימוש בבעלי חיים כי אם השפעה עליהם. זו דעת ב"ה. דעת ב"ש היא שאי אפשר לתת אמון במציאות שכן החלק ה"בהמי" מנוגד לדרך ה' והוא מפריע ועל כן אומרים הם "לא לסמוך" שהרי זה שימוש בבעלי חיים.
הסמיכה כשלעצמה שייכת למידת "בנין אב", וכבר למדו סמיכה בבנין אב שכל מקום שנאמר "ידו" הרי שתיים וביארנו שם שייכות המידה לסמיכה שכן הסמיכה הרי היא הישענות על הבהמה בדומה לעמידתו של אדם על רגליו שזו בחי' נצח והוד שהם בחינת רגלי האדם.
בנין אב היא התפארת בנטותה לצד הוד ונצח1. מידה זו היא התפארת הנקראת אב כשהיא באה להשפיע על המציאות. ההשפעה החוצה היא דרך נצח והוד שהם לבר מגופא2. ספירות אלו הם פועלות את ההשפעה החוצה.
(גם "ללמד" זה בחי' נו"ה וגם "כתובים" הם נו"ה שהם דרכי ההשפעה ודו"ק).
על כן לומדים בית הלל כאן בבנין אב על שלמי חובה שצריכים סמיכה.
בתורה נאמר במפורש "וסמך" על עולת נדבה ועל שלמי נדבה במקרא.
בעולה נאמר (ויקרא א', ג'-ד'):
אם עלה קרבנו מן הבקר זכר תמים יקריבנו אל פתח אהל מועד יקריב אתו לרצנו לפני ה'.
וסמך ידו על ראש העלה ונרצה לו לכפר עליו.
ובשלמים נאמר (שם ג', א'-ב'):
ואם זבח שלמים קרבנו אם מן הבקר הוא מקריב אם זכר אם נקבה תמים יקריבנו לפני ה'.
וסמך ידו על ראש קרבנו ושחטו פתח אהל מועד וזרקו בני אהרן הכהנים את הדם על המזבח סביב.
והוסיפו ללמוד גם על עולת חובה (ע' רש"י ותוס') שנאמרה ביום השמיני למילואים. שם נאמר (ויקרא ט', ב'):
ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעלה תמימם והקרב לפני ה'.
ועל זה נאמר בהמשך (שם, שם ט"ז):
ויקרב את העלה ויעשה כמשפט.
ודרשו חכמים:
כמשפט עולת נדבה, לימד על עולת חובה שטעונה סמיכה.
ומבינייא למדו גם על שלמי חובה שטעונים סמיכה כמפורט ברש"י ד"ה "אתיא מבינייא". לימוד זה הוא דווקא לבית הלל, שהסמיכה נלמדת מבניין אב, משום שייכותה המיוחדת למידה זו, מצד האמון שיש להם בבחינת הבהמה, ועל כן סומכין ידיהם עליה, לסמוך עליה ולהסמיכה לפעול פעולתם בעולם.
אבל בית שמאי חלוקים על עצם שייכות הסמיכה ללימוד בבנין אב, אין כאן סמיכה על הבהמה, כי אם הישענות חיצונית עליה ושימוש בה לעניינו.
1 לשון האר"י בהנהגת בנין אב: "מבנין אב מכתוב אחד. לפעמים תקבל מצד התפארת הנקרא אב, בנטותו לצד הנצח. או ההוד הנקרא כתוב אחד. וזהו בנין אב מכתוב אחד. מבנין אב משני כתובים. לפעמים בהכרעה בין שניהם נצח והוד. זו בנין אב משני כתובים, שהם נצח והוד".
2 באדרא רבא דף (קמ"ג.): "דאינון לבר מגופא".