נזיר מ' – לימוד מבנין אב
נזיר מ'
אלא מצורע בתער מנלן וכ"ת תיתי מלוים מה לוים שכן טעונין תגלחת ואין תגלחתן אלא בתער אף אני אביא את המצורע שהוא טעון תגלחת ואין תגלחתו אלא בתער איכא למיפרך מה ללוים שכן טעונין תנופה בגופם תאמר במצורע דלא אלא תיתי מנזיר מה לנזיר שכן קרבנו טעון לחם תאמר במצורע דלא אלא מחדא לא אתיא תיתי מתרויהון מהי תיתי תיתי מלוים מה ללוים שכן טעונין תנופה בגופן נזיר יוכיח מה לנזיר שכן קרבנו טעון לחם לוים יוכיחו וחזר הדין לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהם שהן טעונין תגלחת ותגלחתן בתער אף אני אביא את המצורע שהוא טעון תגלחת ותגלחתו בתער א"ל רבא מברניש לרב אשי וליפרוך מה להצד השוה שבהן שכן אין קרבנו בדלות תאמר במצורע שקרבנו בדלות.
לא ראי זה כראי זה. לא דומה שיער הלוי לשיער הנזיר.
הלווים בחינת טהור והנזיר בחינת קדוש.
הלווים דין והנזיר למעלה מכל מציאות של דין1.
שתי בחינות יש בשיער. השיער הוא מכסה והשיער הוא מגלה.
בדומה ללבוש שיש לבוש המכסה ערוה ויש לבוש המגלה את הקדש, כבגדי כהונה, כך גם השיער יש בו גילוי ויש בו כיסוי.
אצל הלווים השיער הוא כיסוי. הלווים בחי' דין, והשיער הוא דין על גבי דין. על כן צריכים להתגלח בתער בכניסתם לעבודה. הם מבטאים בזה את קישורם אל הכלל לעומת הניתוק המתבטא בכיסוי השיער הדיני שעליהם.
אצל הנזיר השיער הוא גילוי. הנזיר קדוש ייאמר לו. אור גדול יש בו, הוא מתלבש בשערו המגלה את האור באופן שיכולים לקלוט אותו ממנו ולהנות מאורו. בחזרתו לחיים רגילים מגלח הוא שיער ראשו ויורד הוא ממדרגתו העליונה.
דווקא בעת קדושתו נאמר תער לא יעבור על ראשו, ואם אינו ענין לאיסור, שהרי אסור הוא בכל צורת העברת השיער ולאו דווקא בתער, תנהו ענין לחזרתו מנזירותו, שצריך לגלח בתער.
הגילוח בתער מבטא יחס מיוחד לשיער, לא רק העברת שיער בעלמא כי אם עקירתו מן השרש, דבר המבטא יחס מהותי.
משניהם יחד אפשר ללמוד על מצורע. לא הדין הקשה של הלווים סיבה לתער, אף לא הירידה מן הקדושה. מצות הגילוח מחייבת תער. על כן אף מצורע חייב בגילוח בתער.
רבא מברניש דוחה הלימוד, ואומר לרב אשי שמצורע עדיין שונה מנזיר ולווים, בכך שיש בקרבנו דלות.
קרבן של דל מבטא שהמצורע צריך למצוא משמעות לחייו, ובכל צורת חיים עליו להאמין ולקבל שיש לו שליחות. האמון שלו בעצמו בכל מצב יביאנו גם להימנע מלשון הרע ומכל רע חברתי.
האמון יסיר ממנו את הייאוש מן החברה ומן החיים.
דבר זה מיוחד למצורע ואינו שייך ללווים ולנזיר ואולי זה מלמד שגם בגילוח שונה הוא מהם ואינו צריך דווקא תער, וגילוחו אולי מבטא יחס חדש לחיים ותיקון למשמעות חייו החדשים. על כן אין צריך תער אלא העברת שיער בעלמא שמבטאת התחדשות ביחס לחיים.
האדם הוא בחינת "תפארת" "ותפארת אדם" והשיער הוא בחינת "הוד" שהוא היסוד המשתנה כדברי הרב (בשמונה קבצים2).
השינוי במצב החיים מתבטא בשיער ומתאים ללומדו בבנין אב שבין זו הנהגה השייכת לגילוח השיער על ידי האדם. (תפארת בנטותו לצד נצח או הוד3)
1 עי' זהר פרשת נשא (חלק ג דף קכז/א):
"תא חזי, דהכי אוליפנא מספרא דרב המנונא סבא, והכי הוא, כתיב גדל פרע שער ראשו, בעי דיתרבי שער רישיה ודיקניה, ויפרש מיין ושכר וענבים, בגין דכלהו סטר שמאלא, ולא תליין שערא, יין אימא עלאה, שכר סטרא דאחידו ביה ליואי, ונפקי מיין עלאה, ולא תלי שערא, ובגין כך, כד סליקו ליואי לההוא אתר, בעיין לאעברא כל שערא דלהון, כמה דאת אמר (במדבר ח ז) והעבירו תער על כל בשרם:
ענבים, אימא תתאה דכניש יין ושכר לגווה, ועל דא אתפרש מכל סטר שמאלא, דלא לאחזאה עובדא דילהון לגביה: ענבים, דא לא תלי שערא ודיקנא, דהא נוקבא בעיא לספרא שערא, כד אתיא לאזדווגא בדכורא, והא דיקנא לא אשתכח בה, בגין כך תלי שערא דרישא ודיקנא: ורזא דמלה (שופטים יג ה) נזיר אל-קים אקרי, ולא נזיר ה', פריש מדינא כלא".
2 ח' רנ"ג: "עולם הרעיונות מתחלק הוא לשתי מערכות בכלל, לרעיונות מתנודדים, משתנים ומתנועעים בתנועה תדירה, ולרעיונות קבועים, עומדים בצביונם בלא שינוי ותמורה. שתי הספירות, של הנצח ושל ההוד, מתגלות בשתיהן יחד. הנצח בתעצומתו הוא היסוד הקבוע, וההוד ביפעתו הוא היסוד המתנודד ומשתנה. אין ציור לתפוס אחת מהמערכות בלא צירוף השניה לה. אין הנצח מתגלה בעזוזו כי אם כשההוד מאציל עליו מיפעת הודו, ואין ההוד מלבבנו בהדרו כי אם כשעז הנצח ממולא בתוכן פנימיותו. והם הם הצנורות של נבואת האמת, והשבילים המביאים את שפעת זיו האמת להחיות את כל היקום."
3 אמנם יש לדון אם "לא ראי זה כראי זה" בנין אב משני כתובים או מכתוב אחד וכבר נחלקו בזה מפרשי הספרא.