זהר ויקרא (ה') וברייתא ריש הספרא – לימוד מכלל ופרט
בזהר פרשת ויקרא (דף ה':)
מן הבהמה, כלל, מן הבקר ומן הצאן פרט לבתר, אלין דכשרין למיכל, ודלא כשרין למיכל אסיר לקרבא, ולאתר אחרא אסתלקו אינון דכשרן ואינון דלא כשרן.
"מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם", נאמר במידת כלל ופרט.
בהמה – כלל, צאן ובקר – פרט.
בברייתא דרבי ישמעאל נאמר:
מכלל ופרט כיצד? מן הבהמה כלל, מן הבקר ומן הצאן פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט.
בפירוש הראב"ד לברייתא בספרא נאמר:
בקר וצאן פרט, ונתמעטה חיה מן הקרבן.
ואם תאמר כלל ופרט, למה נכתב הכלל הואיל ואין למדין ממנו, כדי שתדע כי הפרט דווקא הוא ולא גמרינן מיניה מידי בבנין אב.
ויש שאמרו שהכלל בא ללמדנו את המקור ממנו בא הפרטים. יש משמעות שהבקר והצאן הם דווקא ממין הבהמה. יתכן שבא הדבר ללמדנו את מה שאמרו חכמים שבחר הקב"ה דווקא בהמה שהיא מן הנרדפים, שכן היא כבדת תנועה, ולא בחר בחיה שהיא מן הרודפים שיותר קלה היא בתנועתה ותקיפה יותר.
בדברי הזוהר בהם פתחנו נראה דלא כפירוש הראב"ד שאין לה סימני טהרה.
דברי הזהר מלמדים שהבהמה הכשרה והבהמה שאינה כשרה, מקור חד להם ומכלל אחד באו שניהם אלא שכל מין אסתלק לאתר אחרא, דהיינו דרך עלייתו ותיקונו בעולם היא דרך אחרת.
מתאימים הדברים למה שכתב מהרח"ו בפרשת שמיני בשער המצוות. תורף דבריו: שם נתבאר ענין: "חיה בכלל בהמה" ושרש תכונותיהם: הקלוּת לחיה והכבדוּת לבהמה.
עוד נתבאר שם שרש הבהמה והחיה הטהורות והבהמה והחיה הטמאות.
שרש הבהמה הוא משם ב"ן שהוא הוי' דההי"ן, שהוא בגימטריא בהמה. כל היצורים בעלי החיים מקורם שם ובן "תולדות נוקבא דז"א מן עיטרא דגבורה אשר בה שהיא הוי' דב"ן דההי"ן כנודע".
זווג אבא ואמא מוליד החסדים והגבורות ה"ח וה"ג.
החסדים יוצאים מיסוד דאמא אל יסוד ז"א על מנת להגדילו.
שני חסדים (ושליש) נשארים מכוסים ביסוד אמא כדי להאיר לחסד וגבורה דז"א, ואינם יוצאים כיון שיציאתם היא מתחת לזרועות ז"א, שכן יסוד אמא מגיע עד חזה ז"א, לכן מאירים דרך מחיצות לחו"ג דז"א.
ושלשה חסדים (פחות שליש) יוצאים ליסוד ז"א והם חסדים מגולים.
אחריהם יוצאים הגבורות, ושלשה גבורות מתמתקים דרך ירידתם בשלשה חסדים, ושני גבורות שהם הוי' דב"ן, בגימטריא בהמה, הם מתמתקים רק אחר שהחסדים עולים.
הבהמה הטמאה "היא מן בחינתם (של הגבורות) כשלא נמתקו" היינו שירדו כבר ליסוד ז"א ועדיין ג' החסדים לא עלו ומתקו אותם "כי הם דינים קשים גמורים והחיצונים נאחזים בהם ולכן נאסרו באכילה".
והבהמה הטהורה "היא מבחינתכם כאשר נתמתקו כבר דרך עליית החסדים כנזכר".
וזה סוד סימן הטהרה של העלאת הגרה, הרומז לטהרה דרך עליית החסדים אחר שכבר ירדו.
על כל פנים למדנו שמקור הבהמה הטהורה והבהמה הטמאה, אחד הוא, וזה הכלל "מן הבהמה". אחר בא הפרט "מן הבקר ומן הצאן תביאו את קרבנכם" לומר לך שאין בכלל היינו אין מתוך הכלל בהמות הנקרבות על גבי המזבח אלא אלו המותרים באכילה שהם גבורות שיש להם תיקון בהקרבתם.
הבהמות הטמאות אף הן מתמתקות אחר עליית החסדים אך כיון שאין הם ממותקות בתחילת דרך תיקונם, עלייתם שונה ולא באה דרך קרבן.
לפי הזהר הלימוד בכלל ופרט מלמדנו על שייכות הבהמות הטמאות אף הן לאותו כלל ואותו מקור, אף כי הופעתן בפועל שונה ועל כן אינן ראויות להקרב על גבי המזבח.
הכלל הוא הגבורות בהיותן בז"א והפרט הוא בנתינתן לנוקבא בחי' מלכות. וזה לשון שער המצוות בפרשת שמיני:
ונודע שאחר שנתמתקו כולם ביסוד דז"א אז יוצאות מאחורי היסוד לחוץ וניתנים בדעת הנקבה העומד שם ממש והנה כאשר הם נכללות יחד לפי שנתמתקו ויוצאים וניתנים בדעת הנקבה ולא שלטו בהם החיצונים אלא כולם יחד שלימות הולכות שם בחיבור אחד אז הם כשרות וטהורות, ואם לאו אינם טהורות אעפ"י שנתמתקו כיון ששלטו בהם החיצונים. עיי"ש עוד.
הרי שהכלל בתפארת (זעיר אנפין) והפרט בנקבה. ודו"ק.