מועד קטן ג' (ע"א) – לימוד מכלל ופרט, כלל ופרט וכלל וכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא לללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא
מועד קטן ג' (ע"א):
יכול לא יקשקש תחת הזיתים ולא יעדר תחת הגפנים ולא ימלא נקעים מים ולא יעשה עוגיות לגפנים תלמוד לומר שדך לא תזרע זריעה בכלל היתה ולמה יצתה להקיש אליה לומר לך מה זריעה מיוחדת עבודה שבשדה ושבכרם אף כל שהיא עבודה שבשדה ושבכרם מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא
… איתמר החורש בשביעית רבי יוחנן ורבי אלעזר חד אמר לוקה וחד אמר אינו לוקה לימא בדרבי אבין אמר רבי אילעא קמיפלגי דאמר רבי אבין אמר רבי אילעא כל מקום שנאמר כלל בעשה ופרט בלא תעשה אין דנין אותו בכלל ופרט וכלל מאן דאמר לוקה לית ליה דרבי אבין אמר רבי אילעא ומאן דאמר אינו לוקה אית ליה דרבי אבין לא דכולי עלמא לית ליה דרבי אבין אמר רבי אילעא מאן דאמר לוקה שפיר ומאן דאמר אינו לוקה אמר לך מכדי זמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה למאי הלכתא כתבינהו רחמנא למימר דאהני תולדות הוא דמיחייב אתולדה אחרינא לא מיחייב ולא והתניא שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור אין לי אלא זירוע וזימור מנין לעידור ולקישקוש ולכיסוח תלמוד לומר שדך לא כרמך לא לא כל מלאכה שבשדך ולא כל מלאכה שבכרמך ומנין שאין מקרסמין ואין מזרדין ואין מפסגין באילן תלמוד לומר שדך לא כרמך לא כל מלאכה שבשדך לא כל מלאכה שבכרמך לא מנין שאין מזבלין ואין מפרקין ואין מעשנין באילן תלמוד לומר שדך לא כרמך לא כל מלאכה שבשדך לא וכל מלאכה שבכרמך לא יכול לא יקשקש תחת הזיתים ולא יעדר תחת הגפנים ולא ימלא נקעים מים ולא יעשה עוגיות לגפנים תלמוד לומר שדך לא תזרע זריעה בכלל היתה ולמה יצתה להקיש אליה לומר לך מה זריעה מיוחדת עבודה שבשדה ושבכרם אף כל שהיא עבודה שבשדה ושבכרם מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא.
הפסוקים בהם עוסקת הסוגיא הם בריש פרשת בהר (ויקרא כ"ה, א'-ה'):
וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר.
דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם ושבתה הארץ שבת לה'.
שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמר כרמך ואספת את תבואתה.
ובשנה השביעת שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה' שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר.
את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצר שנת שבתון יהיה לארץ.
בסוגיא בדף ג' (ע"א) נדרשים פסוקים אלו בשתים מהמידות שהתורה נדרשת בהן:
א. מדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא כי אם ללמד על הכלל כולו יצא.
ב. מכלל ופרט או מכלל ופרט וכלל (על פי הגירסאות השונות).
הדבר צריך עיון. כבר נשאלה שאלה על ידי הראשונים בבארם ברייתא די"ג מידות: מה ההבדל בין "כלל ופרט" לבין "דבר שיצא מן הכלל ללמד וכו'", זו לשון הראב"ד בביאורו לספרא בבריאת די"ג מידות1:
כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד וכו'… וא"ת למה אין דנין מידה זו בכלל ופרט לומר אין בכלל אלא מה שבפרט… נשיב ונאמר כי כלל ופרט המרוחקים בשתי פרשיות לדברי הכל אין דנין אותו בכלל ופרט2 והכי איתא בפסחים (ו' ע"ב).
תשובתו אינה תשובה לסוגיין שהרי הכלל והפרט אינן מרוחקים ואינם בשתי פרשיות. בפשטות הכלל והפרט הם בפסוק אחד "ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה', שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר".
מקור אחד (ויחיד) מצאתי שנדרש לשאלה זו בסוגיין, הלא הוא הר"ש (ודבריו מובאים ברש"ש בסוגיין) על מסכת שביעית (פרק א' משנה ד'), זו לשונו:
וכל הסוגיא אינה מוכחת כן דקתני זריעה בכלל היתה ולמה יצאת להקיש אליה לומר לך משמע דדריש ליה בדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד ונראה לקיים גרסת הספרים ושבתון יהיה לארץ לאו כלל הוא אלא ושבתה הארץ הוא הכלל והוי כלל ופרט גרידא כדאי' בהדיא בירושלמי דכלאים בריש פ"ח (הל' א) דר"א אמר לוקין על החרישה בשביעית ר' יוחנן אמר אין לוקין מ"ט דר"א ושבתה הארץ שבת לה' כלל שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור פרט זרע וזמר בכלל היו ולמה יצאו להקיש אליהן ולומר לך מה זרע וזמר מיוחדין שהן עבודת הארץ ובטלין3 והיינו כר' אבין דלא דריש כלל ופרט דאי דרשי בכלל ופרט א"כ אין בכלל אלא מה שבפרט ולא לקי ובמסקנא דירושלמי מפרש טעמא אחרינא שאינו בגמ' שלנו במועד קטן.
לפי דברי הר"ש, בתלמוד ירושלמי נקבע שהשאלה באיזו מידה נדרוש הפסוקים בריש פרשת בהר, תלויה בדעת רבי אבין. אם איתא לדברי ר' אבין, הרי שלא דרשינן פרשה זו בכלל ופרט שהרי הכלל בעשה והפרט בלא תעשה, וכיון שלא דרשינן ליה בכלל ופרט, דרשינן ליה בדבר שיצא מן הכלל ללמד. ואם ליתא לדר' אבין הלא יש לדרוש הפסוק בכלל ופרט.
נראה לומר, שכשהכלל בעשה והפרט בלא תעשה, לפי דברי ר' אבין, דומה הדבר לכלל ופרט המרוחקין, ואף כי אינם מרוחקים בפרשיותיהם, מרוחקין הם בתוכנם ובאופיים ואף זה נחשב למרוחקין שלא דרשינן ליה בכלל ופרט, וממילא דרשינן ליה בדבר שיצא מן הכלל.
בהבנה פנימית יש לומר שהרי מבואר בדברי האר"י ז"ל שכלל ופרט, הלא הם תפארת ומלכות, ובמידה זו ההנהגה היא על פי המלכות4. כשהכלל הוא בעשה והפרט בלא תעשה לכאורה אין ראוי שההנהגה תהיה על פי הל"ת. מצות עשה כוללת יותר וגדולה יותר מל"ת. כך מבואר בדברי הרמב"ן עי"ת (שמות כ, ח'):
ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה (ספר הבהיר אות קפב) הזכירו עוד סוד גדול בזכור ושמור, ועל הכלל תהיה הזכירה ביום והשמירה בלילה, וזהו מאמר החכמים (ב"ק לב:) שאומרים בערב שבת באי כלה באי כלה, באו ונצא לקראת שבת מלכה כלה, ויקראו לברכת היום קדושא רבא (פסחים קו) שהוא הקדוש הגדול, ותבין זה ואמת הוא ג"כ כי מדת זכור רמזו במצות עשה, והוא היוצא ממדת האהבה והוא למדת הרחמים, כי העושה מצות אדוניו אהוב לו ואדוניו מרחם עליו, ומדת שמור במצות לא תעשה, והוא למדת הדין ויוצא ממדת היראה, כי הנשמר מעשות דבר הרע בעיני אדוניו ירא אותו, ולכן מצות עשה גדולה ממצות לא תעשה, כמו שהאהבה גדולה מהיראה, כי המקיים ועושה בגופו ובממונו רצון אדוניו הוא גדול מהנשמר מעשות הרע בעיניו, ולכך אמרו דאתי עשה ודחי לא תעשה, ומפני זה יהיה העונש במצות לא תעשה גדול ועושין בו דין כגון מלקות ומיתה, ואין עושין בו דין במצות עשה כלל אלא במורדין, כמו לולב וציצית איני עושה, סוכה איני עושה, שסנהדרין היו מכין אותו עד שיקבל עליו לעשות או עד שתצא נפשו.
על כן כשהכלל בעשה והפרט בל"ת לא דרשינן ליה בכלל ופרט ולא אמרינן שההנהגה היא על פי הפרט ואין לך בכלל אלא מה שבפרט. כיון שלא דרשינן בכלל ופרט, נדרשים פסוקים אלו במידת דבר שיצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא כי אם ללמד על הכלל כולו יצא5.
על דברים אלו יש להוסיף שפרשת השמיטה מתאימה להיות נדרשת בדבר שיצא מן הכלל ללמד וכו'6.
האר"י בביאור הנהגת מידה זו כתב שהיא הנהגת הבריאה. זו לשון האר"י ז"ל:
לפעמים מקבלת (המלכות) מן התפארת בסוד למודי ה', על ידי נצח או הוד… והנה זו הנהגת תחלת בריאתו של עולם.
יציאת המלכות בבריאת העולם אינה סוף התהליך. הארץ ממשיכה "לצאת" מצורתה הטבעית וניתנת בידי האדם "לעבדה ולשמרה". הגנן העובד את האדמה זורע ומצמיח שתילים חדשים ואף קובע להם סדר ומתערב בצורת גדילתם (זמירה). עבודת האדם את האדמה היא שהביאה את מצות השמיטה לעולם. בשמיטה חוזרת האדמה להנהגת הבריאה הראשונה, לטבעיות העולם וכך נעשה התיקון לכל הקלקולים העלולים לבוא מצד העבודה הבחירית של האדם.
על כן ראויה פרשת שמיטה להיות נדרשת במידה של "דבר שיצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא כי אם ללמד על הכלל כולו יצא" ללמדנו שאף ביציאה, עדיין המקור ממנו יצאה קשור אליה והיא קשורה אליו. השפעת המקור על הדבר היוצא היא עומק מצות שמיטה.
על כן מצאנו כמה דרשות בפרשיות השמיטה הנדרשת במידה זו.
יש להוסיף שבהנהגת הבריאה יצאה המלכות מן התפארת, ואחר שיצאה, יצאה אף התפארת. אחר בריאת העולם בא מתן תורה שהוא ביטוי ליציאת התפארת אחר המלכות כדברי האר"י ז"ל. אף השביעית שייכת להנהגה זו. אף ש"יצאה" הארץ ובאה לשליטת האדם ויצירתו, עדיין קשורה היא למקורה. מצות השביעית היא ביטוי לחזרת הארץ למקורה. האדם מפסיק לשלוט בה "לעבדה ולשמרה", הזריעה מבטאת את שליטת האדם בעבודתו את האדמה בהוספת זרעים חדשים והזמירה מבטאת את הסדר והתערבות בכח הצמיחה.
ראשונים אחרים למדו הסוגיא באופן אחר הן מבחינת הגירסא והן מבחינת הפירוש. לדבריהם עדיין צ"ע במידות על פיהן נדרשת פרשה זו.
נשוב לסוגיא:
… איתמר החורש בשביעית רבי יוחנן ורבי אלעזר חד אמר לוקה וחד אמר אינו לוקה לימא בדרבי אבין אמר רבי אילעא קמיפלגי דאמר רבי אבין אמר רבי אילעא כל מקום שנאמר כלל בעשה ופרט בלא תעשה אין דנין אותו בכלל ופרט וכלל מאן דאמר לוקה לית ליה דרבי אבין אמר רבי אילעא ומאן דאמר אינו לוקה אית ליה דרבי אבין לא דכולי עלמא לית ליה דרבי אבין אמר רבי אילעא מאן דאמר לוקה שפיר ומאן דאמר אינו לוקה אמר לך מכדי זמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה למאי הלכתא כתבינהו רחמנא למימר דאהני תולדות הוא דמיחייב אתולדה אחרינא לא מיחייב ולא והתניא שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור אין לי אלא זירוע וזימור מנין לעידור ולקישקוש ולכיסוח תלמוד לומר שדך לא כרמך לא לא כל מלאכה שבשדך ולא כל מלאכה שבכרמך ומנין שאין מקרסמין ואין מזרדין ואין מפסגין באילן תלמוד לומר שדך לא כרמך לא כל מלאכה שבשדך לא כל מלאכה שבכרמך לא מנין שאין מזבלין ואין מפרקין ואין מעשנין באילן תלמוד לומר שדך לא כרמך לא כל מלאכה שבשדך לא וכל מלאכה שבכרמך לא יכול לא יקשקש תחת הזיתים ולא יעדר תחת הגפנים ולא ימלא נקעים מים ולא יעשה עוגיות לגפנים תלמוד לומר שדך לא תזרע זריעה בכלל היתה ולמה יצתה להקיש אליה לומר לך מה זריעה מיוחדת עבודה שבשדה ושבכרם אף כל שהיא עבודה שבשדה ושבכרם מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא.
ופירש"י:
כל מקום שנאמר כלל בעשה ופרט בלא תעשה – כגון הכא, דכתיב (ויקרא כה) ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ כלל היינו עשה, שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור פרט, היינו לא תעשה.
אין דנין אותו בכלל ופרט וכלל – ואף על גב דכתיב כלל בתריה, כגון הכא דכתיב בתריה (שבת) שבתון, כלומר אין לו דין דשאר כלל ופרט וכלל שכתובין כולו בעשה או בלאו, דאמר כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, דמרבי כל מידי דדמי לפרט, אלא דיינינן ליה בכלל ופרט, הואיל דנשתנה משאר כלל ופרט וכלל, אמרינן אין בכלל אלא מה שבפרט, הני אין, מידי אחרינא לא.
יש להבין בכלל ופרט וכלל מדוע אם הפרט הוא בלאו דיינינן ליה בכלל ופרט.
בפשטות יש לומר שבכלל ופרט הרי כל אחד מהם עומד לעצמו, וההנהגה על פי הפרט. לכן גם אם הפרט בלאו והכלל בעשה, אפשר לדון בכלל ופרט, כיון שאין קשר ביניהם.
אבל בכלל ופרט וכלל, הפרט מכריע בין הכלל הראשון לבין הכלל השני, והכלל משפיע על הפרט לעשותו "כעין הפרט", ולכן אם הכלל בעשה והפרט בלאו, אין דרך שהעשה ישנה וישפיע על הלאו ודיינינן ליה בכלל ופרט, שהוא פשוט יותר וכל אחד עומד לעצמו.
בהנהגה על פי האר"י י"ל שבכלל ופרט וכלל הפרט מכריע בין ת"ת ליסוד שהם הכללים ואי אפשר ללאו שיכריע בין שני עשין. על כן דיינינן ליה בכלל ופרט.
תוספות נחלקו על רש"י וסוברים שכל הדין הוא במידת כלל ופרט, שכן הכלל השני מרוחק, וזו לשון התוס' (ד"ה "אין דנין אותו בכלל ופרט וכלל"):
ולי נראה דהא לימא בדר' אבין אמר ר' אילעא וכו' קאזיל בכה"ג דליכא הכא אלא כלל ופרט דכלל בתרא לא חשיב כיון דהאי כלל בקרא אחרינא וחשיב בכלל המרוחק זה מזה כיון דלא הוו בחד קרא דהכי מוכח בפ"ק דפסחים (דף ו: ושם) דאיכא למאן דאמר כיון דהוו בתרי קראי לא מיצטרפי למיהוי כלל ופרט וכלל והכא נמי לא הוי אלא כלל ופרט והכי איכא הגירסא [בירושלמי דכלאים] בפ"ח חד אמר לוקה סבר לה כרבי אילעא דאינו נדון בכלל ופרט כיון דהפרט בלא תעשה הפרט בטל והכלל במקומו עומד ולפיכך אמר כל החורש בשביעית לוקה וחד אמר החורש בשביעית אינו לוקה לא סבר להא דר' אילעא אלא דנין אותו בכלל ופרט הני אין מידי אחרינא לא ודחי לה דכולהו אית להו דרבי אילעא מאן דאמר לוקה שפיר ומאן דאמר אינו לוקה מכדי זמירה בכלל זריעה ובצירה כו' ואם נפשך לומר למאן דאמר לוקה אמאי כתב רחמנא זמירה ובצירה שמא קסבר ללאו יתירא אתי אי נמי קסבר כרם משדה לא הוה יליף הלכך הוצרך למיכתב בין בשדה בין בכרם.
לפי התוס' י"ל שכיון שהכלל בעשה והפרט בלאו, אי אפשר שההנהגה תהיה על פי ה"לאו" שכן עשה דוחה ל"ת בדומה למה שנתבאר לעיל ע"פ רמב"ן עה"ת. על כן חוזרת ההנהגה לכלל והוא מרחיב גם את הלאו עד שלוקין כל חורש.
לרבינו חננאל פירוש נוסף ומיוחד וזו לשונו:
איתמר החורש בשביעית ר' יוחנן ור' אלעזר חד אמר לוקה. סבר לה כר' אלעא דא' מקום שאתה מוצא כלל בעשה כגון ובשנה השביעית שבת וגו' שבת לה' הרי כלל כל מלאכות שביעית. ועוד פרט בלא עשה שנאמר שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור. א"ר אלעא כי האי גוונא אין דנין אותו בכלל ופרט ונאמר אין בכלל אלא מה שבפרט. זריעה וזמירה וקצירה ובצירה אין מידי אחרינא לא אלא הריני דן בכלל ופרט וכלל שנאמר ואת ענבי נזירך לא תבצור שנת שבתון יהיה לארץ. ומרבה כל מלאכה ואפילו החורש בשביעית לוקה. וחד אמר החורש בשביעית אינו לוקה לא סבר לה דר' אלעא (דאמר) [אלא ס"ל] דנין אותו בכלל ובפרט. הני אין כלומר אלו בלבד המפורשין הם במלקות מידי אחרינא לא ודחינא לא דכ"ע אית להו דר' אלעא מ"ד לוקה שפיר. ומ"ד אינו לוקה מכדי זמירה בכלל זריעה ובצירה כו'.
כשהפרט הוא בלאו אין דנין אותו בכלל ופרט, כיון שאין ראוי שה"לאו" הוא ינהיג ה"עשה" הגדול ממנו כדלעיל.
על כן דיינין ליה בכלל ופרט וכלל. נראה שאף שהם מרוחקים שהרי הכלל השני הוא בפסוק אחר, ובדרך כלל, לא דיינינן ליה בכלל ופרט וכלל, כאן כיון שאי אפשר לדרוש בכלל ופרט, אין לך אלא מה שבפרט, לכן אנו מחפשים את הכלל השני אף שרחוק הוא בפסוק אחר, כדי להנהיג על פי ה"עשה" שהוא הכלל.
בכל אלו דעת החולקים על דעת ר' אבין היא שכן דיינינן ליה בכלל ופרט אין לך אלא מה שבפרט.
לפי החולקים ההנהגה היא על פי הפרט, אף שהיא בלא תעשה והכלל בעשה.
בפשטות יש לומר שלדעת החולקים על ר' אבין, "לא תעשה" חמור מן העשה, שהרי על "לאו" לוקין ועל עשה אין לוקין אחר שנעשה המעשה. ואף כי בעשה מכין אותו עד שתצא נפשו, אין זה אלא על מנת שיעשה המצוה אבל אם כבר עבר הזמן, ונתבטל העשה, אין מכין אותו.
אף בדרכי התשובה למדנו שעל "עשה אם עשה תשובה אינו זז משם עד שמוחלין לו" וב"לאו" תשובה תולה ויום הכיפורים מכפר (ע' יומא פ"ו). "לאו" חמור, אפוא, מ"עשה" ועל כן כשהכלל בעשה והפרט בלאו ההנהגה היא על פי הלאו.
יש להוסיף שמתאימים הדברים להבנת הרמ"ע מפאנו את הנהגת כלל ופרט וזו לשונו:
כלל ופרט, הנה הכתר כלל, והתפארת פרט, ואין בכלל אלא מה שבפרט כי לא נחשוב היות בהעלמו של כתר אלא מה שיצא לאור בתפארת. וידוע בשפת אמת שהכתר הוא הרצון ותפארת הוא הדעת, אם כן אין ברצון אלא מה שבדעת וממה שידענו, שהרצון העליון חפץ בבחירת האדם על כל המעשה מבואר נגלה שבחירת האדם היא מתנאי הידיעה העליונה…
הנהגה זו מתקיימת הן במקרה שהכלל בעשה והפרט בלאו והן במקרה ששניהם שוין ודו"ק.
לסיכום
למאן דאמר שאפשר לדרוש הפסוקים של פרשת שביעית בכלל ופרט ממילא הדרשה במידת דבר שיצא מן הכלל היא אסמכתא בעלמא, וההלכות הנלמדות בדרשה זו אינן אלא מדרבנן. כך עולה מהסוגיא במו"ק ג.
בספרא משמע שהדרשה במידת "דבר שיצא מן הכלל ללמד" היא מן התורה, וצריך לומר שלתנא דספרא כשהכלל בעשה והפרט בלא תעשה לא דורשים במידת כלל ופרט וממילא דורשים במידת "דבר שיצא מן הכלל ללמד".
1 וכן דן בנושא זה באריכות בספר קרבן אהרון על הספרא, בדיבור המתחיל "דבר שיצא מן הכלל ללמד וכו'".
2 זו לשון הגמ' במנחות דף נ"ה (ע"ב): "משום דהוה דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא ואימא לא תעשה כלל לא תאפה פרט כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט אפייה אין מידי אחרינא לא אמר רבי אפטוריקי משום דהוי כלל ופרט המרוחקין זה מזה וכל כלל ופרט המרוחקין זה מזה אין דנין אותן בכלל ופרט".
3 בירושלמי משמע להדיא שמידת "דבר שיצא מן הכלל ללמד" הוא סעיף של "כלל ופרט", שכן פתח הירושלמי בכלל ופרט, והמשיך אותו עניין בביטוי ולמה יצאו ובאר על פי מידת דבר שיצא מן הכלל. לקמן יתבארו הדברים.
4 זו לשון האר"י בהנהגת כלל ופרט: "לפעמים תקבל המלכות מכללות ת"ת מכל הו"ק, וזהו מכלל ופרט. כלל ואח"כ פרט, ותהיה אז ההנהגה במדת המלכות, כי אין בכלל אלא מה שבפרט".
5 יש להבין את ההבדל בהנהגה, בין מידת "כלל ופרט" למידת "דבר שיצא מן הכלל ללמד".
במידת "כלל ופרט" כתב האר"י: "לפעמים תקבל המלכות מכללות ת"ת מכל הו"ק, וזהו מכלל ופרט. כלל ואח"כ פרט, ותהיה אז ההנהגה במדת המלכות, כי אין בכלל אלא מה שבפרט".
ובמידת דבר שיצא מן הכלל כתב: "לפעמים מקבלת (המלכות) מן התפארת בסוד למודי ה', על ידי נצח או הוד… והנה זו הנהגת תחלת בריאתו של עולם".
ההבדל ביניהם מבואר. מידת כלל ופרט היא דווקא כשהמלכות מקבל מן התפארת כשהיא קרובה אליה ומקבלת ממנה וההנהגה היא על פי המלכות המפרשת ומבררת את התפארת.
מידת דבר שיצא מן הכלל הוא דווקא כשהמלכות "מתרחקת" מן התפארת ויוצאת ממנה לנצח או הוד, שהם נבחנים כ"לבר מגופא".
על כן אמרו בגמרא שכלל ופרט המרוחקים, נדונים ונדרשים כדבר שיצא מן הכלל ללמד שזו הנהגת תחילת הבריאה כשהמלכות מתרחקת.
וכשהכלל והפרט קרובים זו הנהגת קיומה והמשכה של הבריאה שהמלכות מנהיגה את הדברים אותם היא מקבלת מן התפארת.
6 אמנם בסוגיא אמרו על דרשה זו מדרבנן קרא אסמכתא בעלמא אלא שבספרא משמע שדרשה גמורה היא וכן בירושלמי הנזכר בפירוש הר"ש לעיל.