שמות (כ"ב) – פרשת השומרים – לימוד מפרט וכלל
הקשר בין הדין הנלמד למידה כלל ופרט וכלל מבואר בלימוד זה ע"פ ביאור האר"י.
כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור (שמות כ"ב ו').
כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וכל בהמה לשמור (שמות כ"ב, ט').
פרשה ראשונה נאמרה בשומר חינם ושניה בשומר שכר.
פרשיות שומר חינם שומר שכר, בחלק העוסק בדברים שניתנו לשמור, נאמרו במדת פרט וכלל. הכלל בפרשיות אלו הוא כל רכושו של אדם והפרט הוא פרט אחד מרכושו.
משמעות מדת פרט וכלל שהכלל מוסיף על הפרט, דהיינו שלא רק הפרטים הנזכרים בפרט הם השייכים לפרשה זו, אלא כל פרט ופרט מרכושו מתאים ושייך לפרשה.
הפרטים נאמרו על מנת שנדע שלא רק אם נתן את כל רכושו לשמירה חלה פרשת השומרים אלא אף אם נתן פרט אחד בלבד מרכושו הרי הוא בכלל פרשה זו. בביאור מידה זו כתב האר"י:
ומתגבר מדת התפארת עליה, ותתנהג העולם על ידו, ומדת מלכות נכללת בו, והוא יהיה עיקר בההנהגה, כי פרט וכלל, מתרבה הכלל, ויהיה הכלל עיקר, כי יתגבר ו"ק שלו על ו"ק שלה. ולפעמים להיפוך, וזה מכלל ופרט מפרט וכלל.
התפארת היא "תפארת אדם לשבת בית" היא כלל האדם וביתו ורכושו.
מדת המלכות היא הפורטת את הכלל לפרטים. אלמלא הכלל, היה כל פרט שקוע בעצמו ולא מתרומם לשכלול העולם ותיקונו. היינו חושבים שהשימוש הפרטי בכל חפץ הוא לעצמו ולא קשור לכלל תפקיד האדם.
הכלל בא ונותן משמעות לכל פרט ומשייך אותו לכלל תפקיד האדם "ורדו בדגת הים ובכל חית הארץ וגו'"
דומה הדבר למה שכתב ר' נתן תלמיד ר' נחמן מברסלב בליקוטי תורה הלכות נדרים (הל' ב', ס"ק ב.):
וזה בחינת נדרים ושבועות שהאדם יכול לאסור על עצמו כל דבר שבעולם ולעשות מכל דבר שבעולם תורה, דהיינו שיהיה בו מצוה ועבירה על ידי נדר ושבועה.
פרשת השומרים נאמרה במידה זו ללמדנו שמקורה הוא באחריות האדם לכל פרט ופרט מרכושו ועל כן משהגיע אל השומר הרי השומר חייב באחריותו ואין פרט, היוצא מבעליו מתנתק ממנו אלא שייך אליו ויש לו את תפקידו בתיקון עולם.