ספרא (א') ומכילתא משפטים (ט"ז) – לימוד מפרט וכלל

א. הפרשיות

שמות (כ"ב, ט'):

כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וכל בהמה לשמר ומת או נשבר או נשבה אין ראה.

דברים (כ"ב, ג'):

וכן תעשה לחמרו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה לא תוכל להתעלם.

ב. דרשות חז"ל
פרשת שומרים במשפטים נאמרה בצורה מובקהת במידת פרט וכלל והיא הדוגמא בברייתא דתו"כ (א'):

מפרט וכלל כיצד "כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה" פרט, "וכל בהמה לשמור" כלל. פרט וכלל- נעשה כלל מוסף על הפרט.

ואף במכילתא (משפטים ט"ז) דרשו כך את הפסוק:

וכי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה. אין לי אלא חמור או שה שאר כל בהמה מנין תלמוד לומר וכל בהמה לשמור. אקרא אני כל בהמה ומה תלמוד לומר חמור או שור או שה אם נאמר כך שומע אני לא יהא חייב עד שיפקיד אצלו כל בהמה ת"ל חמור או שור או שה לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. ומה ת"ל כל בהמה אלא בא הכתוב ללמדך שכל הכלל שהוא מוסיף על הכלל הכל בכללו.

פרשת אבידה אף היא נאמרה בצורה מובהקת בפרט וכלל וכן הוא בפירוש רש"י על הברייתא וכן הוא בפירוש רבי דוד אבודרהם:

המידה החמישית מפרט וכלל כמו שנאמר בהשבת אבידה וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו – פרט… ואח"כ כלל וכן תעשה לכל אבידת אחיך שבעולם ונעשה הכלל מוסיף על הפרט, הלך אחר הכלל.

המכנה המשותף לשתי פרשיות אלו, הוא, שהממון אינו ביד הבעלים אלא במקום אחר, אם אצל השומר ואם שנאבד ממנו.
יש להבין מדוע פרשיות אלו כתובות במידה זו של פרט וכלל.
עוד יש להבין דברי המכילתא שאם היה כתוב רק "וכל בהמה" היינו אומרים שדיני שומרים חלים רק אם יפקיד אצלו כל בהמה ולא חלים אם מפקיד רק בהמה אחת. על כן אמרו את הפרטים שור, חמור ושה שחייב על כל אחד ואחד בפני עצמו. מה ה"ההוה אמינא" שיחולו דיני שומרים רק אם מפקיד הכל ביד השומר.

ג. הנהגת פרט וכלל
כתב האר"י בהנהגת מידת פרט וכלל:

לפעמים תקבל המלכות מכללות התפארת כנ"ל, ומתגבר מדת התפארת עליה, ותתנהג העולם על ידו, ומדת מלכות נכללת בו, והוא יהיה עיקר בההנהגה, כי פרט וכלל, מתרבה הכלל, ויהיה הכלל עיקר, כי יתגבר ו"ק שלו על ו"ק שלה. ולפעמים להיפוך, וזה מכלל ופרט מפרט וכלל.

נראה שהבדל יסודי יש בין כלל ופרט לבין פרט וכלל. בכלל ופרט ההתחלה היא מן הכלל, ומשם יורדת ההנהגה על כל פרט ופרט. בפרט וכלל ההתחלה היא מן הפרטים והם הולכים ונעשים כלל.
ההבדל יובן בהבנת ההבדל בין קרבן פסח לבין קרבן פר העלם דבר של ציבור.
קרבן פסח הוא קרבן ציבור שדוחה שבת וטומאה. ראשיתו מן הכלל שכן קבוע לו זמן המשותף לכולם, ויורד הוא הכלל ומגיע עד כל משפחה ומשפחה ועד כל כבש וכבש וכל מנוי ומנוי.
בפועל כל פרט מקריב לחוד ואוכל קרבנו והפרט הוא הפועל בקרבן.
קרבן פר העלם דבר של ציבור ראשיתו בפרטים שחטאו על פי הוראת ב"ד, וכשמונים החוטאים ונמצאים שהם הרוב, הרי הם נעשים כלל ומקריבים קרבן ציבור, פר אחד לכל הציבור והקרבתו בפועל היא הקרבה של ציבור. (אעפ"כ אינו דוחה לא שבת ולא טומאה שהם נקבעים על פי ראשית התהליך שכאן היה בפרטים).
קרבן פסח הוא בחי' כלל ופרט וקרבן פר העלם דבר של ציבור הוא בחי' פרט וכלל.

ד. מהי בעלות וכיצד קשורה היא לפרט וכלל
כתב הרב חרל"פ בדברי הקדמתו לשמונה פרקים לרמב"ם:

ואחרי שענין האדנות הוא ממידת קונו יש לעמוד על אופי הבעלות על דברים הנקנים, שאינה בעיקר בשביל ההשתמשות שישיגו באמצעות הדברים הנקנים לו, אלא שעצם הבעלות הוא ענין נשגב ושלם, שכשם שהבעלות העליונה היא שלא לשם תשמישים, כי איננו נצרך חס וחלילה לשום אחד מבריותיו, כן הבעלות האמיתית הנמשכת אלינו, התכלית היא הבעלות בעצמה אף מבלעדי ערך התשמישים, והעד על זה הוא מה שנפשו של אדם בוחלת בתשמישים בלא בעלות.

לאור דברים אלו יש לומר, שבעלות אדם על רכושו, יש לה שתי בחינות. האחת היא עצם הבעלות שהוא ענין נשגב ושלם. השניה היא זכות השימוש שיש לו בחפץ שיש לו בעלות עליו. יש לומר שהבעלות העצמית חלה על כל רכושו של אדם והיא בחי' כלל.
כלל הוא התפארת. אף אדם הוא שייך למידת תפארת ככתוב "תפארת אדם לשבת בית" הבעלות העצמית מצד האדם שהוא הבעלים היא חלה על כל רכושו.
זכות השימוש היא מתבטאת ביותר בפרטים. בכל פעם צריך הוא לחפץ אחר ולפרט אחר מרכושו. בפועל משתמש הוא בפרטי רכושו.
הבעלות העצמית היא בחי' כלל וזכות השימוש הוא בחי' פרט.

ביאור דברי המכילתא
כשרכושו של אדם אינו תחת ידו ובפועל אינו יכול להשתמש בו, אז רק הבעלות העצמית חלה על רכושו והיא הקושרת רכושו אליו. זכות השימוש אינה רלוונטית כשבפועל אינו יכול להשתמש ברכושו.
על כן יש "הוה אמינא" שרק אם ניתן לשמור את כל רכושו או שכל רכושו אבד ממנו, אז יחולו דיני שומרים ואבידה, שהם ביטוי לבעלות העצמית, שכן המשותף להם שאין רכושו תחת ידו ואינו יכול להשתמש בו בפועל.
אבל אם נתן רק פרט אחד מרשותו, ואינו יכול להשתמש בו, פרט זה מתנתק ממנו ושוב אינו נחשב לבעליו באופן מלא ולא יחולו פרטי דיני שומרים ואבידה.
קמ"ל מידת פרט וכלל, שכל פרט ופרט יונק חיותו מן הבעלות העצמית, ולא רק הכלל רכושו שייך לעצמיותו. לכן גם אם אבד ממנו פרט אחד או שנתן לשומר פרט אחד, חלים דיני שומרים ואבידה¹.

---

¹ בכך יובנו דיני הרשב"א (כתובות ט"ו) שלגוי אין דין מרא קמא. מרא קמא הוא ביטוי לבעלות העצמית שכן שבכות זו מתגלה כשבפועל אין הרכוש תחת ידו ורק עצם בעלותו קיימת.
הבעלות העצמית הכוללת שהיא במידת התפארת נמשכת ל"תפארת אדם" מ"תפארת ישראל" שכן כלל ישראל הם במידת התפארת ומכאן נמשך מושג הכלל אשר ממנו באה בעלותו העצמית של אדם על רכושו.
אצל הגויים אין מושג הכלל חל ועל כן אין להם בעלות עצמית ואין להם מרא קמא ודירת עכו"ם לאו שמה דירה.
ענין זה נובע מ"ראה ויתר גויים" שהתיר ממונם לישראל, והיינו שאין להם בעלות עצמית, אלא זכות שימוש בלבד ודו"ק.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *