כך לשון המכילתא דר' ישמעאל פרשה ט"ז:
וכי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה. ר' ישמעאל אומר שיפקיד אצלו ויאמר לו הילך שמור לי זה אבל אם אמר לו עיניך בו הרי זה פטור.
חמור או שור או שה. אין לי אלא חמור או שה שאר כל בהמה מנין תלמוד לומר וכל בהמה לשמור. אקרא אני כל בהמה ומה תלמוד לומר חמור או שור או שה אם נאמר כך שומע אני לא יהא חייב עד שיפקיד אצלו כל בהמה ת"ל חמור או שור או שה לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. ומה ת"ל כל בהמה אלא בא הכתוב ללמדך שכל הכלל שהוא מוסיף על הכלל הכל בכלל.
כך היא לשון האר"י במידה זו:
ומתגבר מדת התפארת עליה, ותתנהג העולם על ידו, ומדת מלכות נכללת בו, והוא יהיה עיקר בההנהגה, כי פרט וכלל, מתרבה הכלל, ויהיה הכלל עיקר, כי יתגבר ו"ק שלו על ו"ק שלה. ולפעמים להיפוך, וזה מכלל ופרט מפרט וכלל.
נראה שמידה זו באה לומר, שכל פרט ופרט שייך אל הכלל, ואין פרט יוצא מן הכלל ומתנתק ממנו. על כן יכול לתת לשמור פרט אחד מכל רכושו, ולא צריך לתת כל רכושו על מנת שיחולו דיני שומרים.
כל פרט מקושר אל האדם ומוציא אל הפועל, וכן האדם מוציא כל פרט אל הפועל. על כן אחריות השומר היא על כל פרט ופרט. האדם שהיא הכלל (והוא התפארת בחי' תפארת אדם לשבת בית) היא המנהיג כל פרט ופרט.
