עירובין ט"ו – לימוד מכלל ופרט וכלל

אומרת המשנה בעירובין ט"ו (ע"א):

בכל עושין לחיין אפילו בדבר שיש בו רוח חיים… וכותבין עליו גיטי נשים ור' יוסי הגלילי פוסל.

והגמ':

מאי טעמא דרבי יוסי הגלילי דתניא (דברים כד) ספר – אין לי אלא ספר, מניין לרבות כל דבר ת"ל (דברים כד) וכתב לה מכל מקום, אם כן מה ת"ל ספר לומר לך מה ספר דבר שאין בו רוח חיים ואינו אוכל אף כל דבר שאין בו רוח חיים ואינו אוכל.

ובתוד"ה תלמוד לומר וכתב לה מכל מקום:

וא"ת ואימא "וכתב לה" כלל, "ספר" – פרט, אין בכלל אלא מה שבפרט ספר אין מידי אחרינא לא, וי"ל ונתן בידה חזר וכלל.

הרי לנו שהלימוד הוא בכלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט, וכעין הפרט היינו כל דבר שאין בו רוח חיים ואינו אוכל.
נראה שפרשה זו של "ספר כריתות" נכתבה במידת כלל ופרט וכלל, ללמדנו שהכריתות שהוא ביטוי חריף של ניתוק ופירוד, לא לשם כריתות היא באה כי אם לשם חיבור מחודש אל הכלל.
בתחילה הלימוד הוא לכאורה בכלל ופרט שאין בכלל אלא מה שבפרט:

אין לי אלא ספר

לימוד זה מבטא שצריך דווקא ספר כספר תורה. כך פרש"י ד"ה ספר:

וכתב לה ספר כריתות ספר משמע קלף דכתיב ואני כותב על הספר בדיו והדר קרי לה מגילה

ספר מבטא אידיאלים עליונים קודם לירידתם לחיים "ונתן לנו תורת אמת זו תורה שבכתב" (לעומת חיי עולם נטע בתוכנו – זו תורה שבעל פה) אמת עליונה שאינה יורדת לסיבוכי החיים. "דואים אנו על ידי תורה שבכתב למעלה מכל הגיון… טסה היא על פני חיינו ממעל להם ומזרחת אותם באורה" (אורות התורה א', א').
בסוגייתנו מבטא הספר את כשלון הנישואין. את חוסר ההצלחה של הירידה לחיים מעשיים. את חזרתה של האשה לעצמה לחיים של מחשבות ולא של מעשים.
כך היה אם היה זה כלל ופרט – "וכתב לה ספר כריתות".
על כן בא הכלל השני "ונתן בידה והלכה והיתה לאיש אחר" הכלל השני בא לומר שאין הספר כספר תורה על קלף ובדיו אלא הוא כשטר ראיה המאפשר לאשה לבנות חיים חדשים. לא כריתות לשם כריתות כי אם לשם קשר חדש עם הכלל ועם המשכיות הדורות.
ראוי הוא איפוא גט כריתות להיות נלמד בכלל ופרט וכלל, ללמדנו על מגמתו להיות מקושר עם הכלל ולהמשיך להיות כמעיין הנובע "כעין הפרט".

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *