מכילתא בא (י"ג, ב') – לימוד מכלל ופרט וכלל
הקשר בין הדין הנלמד למידה כלל ופרט וכלל מבואר בלימוד זה ע"פ ביאור האר"י.
מכילתא בא (י"ג, י"ב):
כל בכור אדם בבניך –
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: ופדוייו מבן חדש תפדה כלל.
בערכך כסף חמשת שקלים פרט.
כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט.
וכשהוא אומר: כל בכור אדם בבניך תפדה חזר וכלל, או כלל בכלל הראשון ואמרת לאו, אלא כלל ופרט וכלל, אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש, הנכסים המטלטלים שאין להם אחריות וגופן ממון, אף אני איני מרבה אלא נכסים, שאין להם אחריות.
ז"ל האר"י במידת כלל ופרט וכלל:
לפעמים תעלה המלכות למעלה מן היסוד, ותכריע היא בין היסוד והת"ת. וזהו כלל ופרט וכלל, כי כלל הוא הת"ת, שבו כלולים ו"ק, ופרט היא המלכות, דלית לה מגרמה כלום. ועוד, ששם הדברים נפרטים ומתפרשים, בסוד, ופרט כרמך לא תעולל לעני ולגר תעזוב אותם, כי שם מקומם. וכלל, הוא היסוד הנקרא כל, דכליל שית בקרטופא חדא. ואז יתנהג העולם כפי הכרעת מדת מלכות, וזהו אי אתה דן אלא כעין הפרט, שהוא מדת המלכות.
מידת כלל ופרט ומידת כלל ופרט וכלל יתבארו על פי דברי הרב זצ"ל בהקדמתו לעין איה, בבארו שתי צורות בהם אנו דורשים ומבינים דברי חכמים:
… האחד, להבין אל נכון יסוד אותו המאמר מצד עצמו, את המונח בו בכללו ובפרטיותו. זאת היא תכונת הפרוש, מפורש1… הרחבה של עצם הדברים שכבר ישנם בתוכנו של המאמר אלא שהם בו מקופלים, על כן עלינו להרחיב הקמטים כדי לעמוד על כל הרחבתו של המאמר.
אמנם יש עוד יחש ידוע, כמה יש בכח כל אותן הרעיונות הכלולים במאמר לפעול על רעיונות שיש להם יחש עמהם עפ"י חוקי הקשור ההגיוני. וכל המובן שיש בכל מאמר זה וכל הפרטים שבהרחבתו להפעיל על טבע השכל לחולל ולהוליד דברים חדשים, גם זה הוא מכלל המאמר… מזה הצד יוקחו הדברים באופן רחב מאד, ע"ז נאמר (אבות ו, א) "נעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק". זהו הצד העליון שבדרכי הדרישה. וביאור, הוא השם הנאה לו מלשון באר, באר מים חיים2.
כלל ופרט, היינו שהפרט מפרש את הכלל. כלל ופרט וכלל, נעשה הפרט כמעין המתגבר ונעשה באר – "כעין הפרט".
ביחס שבין תפארת ומלכות, אין המלכות אלא מפרשת את התפארת. אבל כשעולה מלכות למעלה מן היסוד ונעשית היא עצמה משפיעה, הרי היא כמעיין המתגבר, כבאר מים חיים, כעין הפרט.
ובעניין פדיון הבן. הכלל והפרט הראשונים הרי הם הפסוקים שבפרשת קרח. פסוקים אלו נאמרו אל אהרן (במדבר י"ח, פסוקים: ח', ט"ז):
וידבר ה' אל אהרון ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותיי לכל קודשי בני ישראל לך נתתים למושחה ולבניך לחוק עולם… ופדוייו מבן חודש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים בשקל הקודש עשרים גרה הוא.
הכהן הוא הפודה בקבלו את כסף הפדיון.
בפסוק זה יש כלל ופרט, ומצד פסוק זה היה ראוי לומר שאין בכלל אלא מה שבפרט כסף חמשת שקלים אין מידי אחרינא לא.
אלא שיש עוד פרשה העוסקת בפדיון הבן. בפרשת בא נאמר (י"ג, פסוקים: א'-ב', י"ב-י"ג):
וידבר ה' אל משה לאמור. קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא. והעברת כל פטר רחם לה' … וכול בכור אדם בבניך תפדה.
פסוקים אלה לא מזכירים כלל את הכהן. הבכורות לה' הם, ומה' צריך לפדותם.
זה הכלל הנוסף – הישראל הפודה את בנו. הוא הכלל השני בחי' יסוד3 העושה את חמשת השקלים כסף למעין הפרט, למעין הנובע לבאר מים חיים. לא רק שקלים כי אם כל דבר המיטלטל וגופו ממון.
1 עי' רש"י שבועות (ד' ע"ב) זו לשונו (באמצע "ה "דדריש ריבוי ומיעוט): "פרט הוא לשון פירוש לפיכך כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט".
2 אף שהרב זצ"ל לא התכוון למידות כלל ופרט וכלל ופרט וכלל, אבל בוודאי בכלל דבריו הם. בדברו על פירוש הזכיר "המונח בו בכלל ופרטיו" וזה הפירוש. ובדברו על ביאור הזכיר את המעיין המתגבר בחי' כעין הפרט. ודו"ק.
3 עי' מדרש בראשית פרשה פ"ד: "וימכרו את יוסף לישמעאלים בעשרים כסף אמר הקדוש ברוך הוא אתם מכרתם בנה של רחל בעשרים כסף מעות שהן חמש סלעים לפיכך יהיה כל אחד ואחד מפריש ערך בנו חמש סלעים במנה צורי". וידוע שיוסף מדתו "יסוד" ובא האב הפודה ומתקן חטא יוסף שפגע במידת יסוד. (עפ" קהילת יעקב).