שבועות מ"ב (ע"ב) – לימוד מכלל ופרט וכלל
שבועות מ"ב (ע"ב):
מתניתין ואלו דברים שאין נשבעין עליהן העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות אין בהן תשלומי כפל ולא תשלומי ארבעה וחמשה שומר חנם אינו נשבע נושא שכר אינו משלם… גמרא תשלומי כפל מנלן דתנו רבנן על כל דבר פשע כלל על שור ועל חמור ועל שה ועל שלמה פרט על כל אבדה חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון אף כל דבר המטלטל וגופו ממון יצאו קרקעות שאין מטלטלין יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות יצאו שטרות שאף על פי שהן מטלטלין אין גופן ממון.
וכתב רבינו חננאל:
מתני' אלו דברים שאין נשבעין עליהן עליהן כו'. מנהני מילי שאלו כולן אין נשבעין עליהם. דת"ר על כל [דבר] פשע כלל.
האר"י מבאר שבמידת כלל ופרט וכלל, הכלל הראשון הוא תפארת והכלל השני הוא יסוד1. הכלל הראשון עליון יותר והוא נמצא מעל הפרטים, והם נולדים ממנו. הכלל השני הוא יסוד והוא נבנה מן הפרטים שהוא כוללם יחד.
הפסוק על כל דבר פשע נדרש בזוה"ק פרשת בלק2 ושם מדייקים שישראל חביבין קמי קוב"ה ועל כן כל מה שעושים רע חלילה איהו לא בזדון אלא בבחי' פשע. פרוש הכתוב הוא אפוא, שכל דבר בישראל הוא פשע ולא בזדון.
על פי זה מבואר מדוע זה הכלל הראשון "על כל דבר פשע" שהוא מבטא את סגולתם של ישראל "תפארת ישראל", והדברים נבחנים על פי האדם העושה אותם בעומק נפשו שאינו מכוון לרע. כל זה שייך למידת תפארת שהיא מידת הרחמים הנוטה לטוב. מידה זו נמצאת מעל לפרטים המעשים הנולדים ממנה.
"על כל אבידה" חזר וכלל. זה הכלל השני שהוא בבחי' יסוד. כאן הכלל נבנה מן הפרטים. אין כאן כלל עליון הכולל כל הפרטים. אדרבה "כל אבדה" היא צירוף כל סוגי האבדה מצד חפציו של האדם המצטרפים להיות רכושו.
גם בפרשת אבידה בכי תצא (דברים כ"ב, ג') נאמר:
וכן תעשה לכל אבידת אחיך.
שם כתובה הפרשה במידת פרט וכלל וביארנו שם שהכלל הוא צירוף הפרטים עיי"ש. וה"ה כאן הכלל השני הוא מצד הפרטים.
הפרטים שבאמצע "על שור על חמור על שה על שלמה" נעשים כעין הפרט מצד מקומם בין הכללים. אל מקום זה עלתה המלכות במידה זו.
1 לשון האר"י במידת כלל ופרט וכלל " לפעמים תעלה המלכות למעלה מן היסוד, ותכריע היא בין היסוד והת"ת. וזהו כלל ופרט וכלל, כי כלל הוא הת"ת, שבו כלולים ו"ק, ופרט היא המלכות, דלית לה מגרמה כלום. ועוד, ששם הדברים נפרטים ומתפרשים, בסוד, ופרט כרמך לא תעולל לעני ולגר תעזוב אותם, כי שם מקומם. וכלל, הוא היסוד הנקרא כל, דכליל שית בקרטופא חדא. ואז יתנהג העולם כפי הכרעת מדת מלכות, וזהו אי אתה דן אלא כעין הפרט, שהוא מדת המלכות".
2 לשון הזהר על הבבות פרשת בלק ותרגומו (ח"ג, קצ"ח, ע"א):
'וירא בלק'. ר' חזקיה פתח: 'כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות'. כמה חביבין ישראל קמי קב"ה דאע"ג דאינון חאבו קמיה, וחבין קמיה בכל זמנא וזמנא, איהו עביד לון לישראל זדונות כשגגות. והכי אמר רב המנונא סבא: תלת בבי דינא תקינו רבנן בסדרי מתניתא, חדא קדמיתא, ב'ארבע אבות נזיקין השור המבעה וההבער'. תניינא, טלית דאשתכח, תליתאה, שותפין ורזא דאבידה. מ"ט? אלא קב"ה בכל זמנא עביד לון לישראל זדונות כשגגות. ואינון דסדרו מתניתין דתלתא בבי הכי סדרו, ארח דקרא נקטו, דכתיב: 'על כל דבר פשע', והאי פשע איהו דלאו בזדון, ומאן איהו? 'על שור על חמור על שה' – דא בבא קמא, דהכא הוא באיינון מלין. 'על שלמה' – דא בבא מציעא. 'על כל אבדה' – דא בבא תליתאה. דארח קרא נקטו. דכד מטא לבבא מציעא הוה אמר: שירותא דקא נקטו בטלית דא אמאי? כיון דאשתכח קרא, אמר: ודאי דא הלכה למשה מסיני, וביארו כל מלי דרבנן.
תרגום: 'וירא בלק'. ר' חזקיה פתח: "כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות". כמה אהובים ישראל לפני הקב"ה, אף על פי שחטאו לפניו, וחוטאים לפניו בכל עת ועת, הוא עושה לישראל את הזדונות כשגגות. וכך אמר רב המנונא סבא, ג' שערי הדין התקינו בסדרי משנה. אחד הראשון הוא, בארבעה אבות נזיקין השור הבור המבעה וההבער. השני הוא טלית שנמצא. שער השלישי הוא שותפין וסוד האבידה. מהו הטעם, אלא הקב"ה בכל זמן, עושה לישראל זדונות כשגגות. ואלו שסדרו המשנה שכך סדרו בג' שערים, דרך הכתוב לקחו, שכתוב "על כל דבר פשע" וזהו פשע שאינו בזדון ומה הוא. "על שור על חמור על שה" – זהו בבא קמא שכאן היא מאלו הדברים. "על שלמה" – זה הוא בבא מציעא. "על כל אבדה" – זהו בבא השלישי. כי לקחו דרך הכתוב. וכשהגיע (רב המנונא סבא) לבבא מציעא, היה אומר, ההתחלה שעשאו בטלית זה למה, כיון שנמצא הכתוב, אמר ודאי סדר זה הוא הלכה למשה מסיני, שביארו עליו כל דברי החכמים.