בבא מציעא נ"ז (ע"ב) – לימוד מכלל ופרט וכלל
נאמר במשנה בבא מציעא (נ"ו ע"א):
אלו דברים שאין להם אונאה העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות אין להן תשלומי כפל ולא תשלומי ארבעה וחמשה שומר חנם אינו נשבע ונושא שכר אינו משלם.
ובגמ' נ"ז (ע"ב) אמרו:
מנהני מילי דתנו רבנן כי יתן איש אל רעהו כלל כסף או כלים פרט (וגונב מבית האיש) [לשמור] חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון אף כל דבר המטלטל וגופו ממון יצאו קרקעות שאינן מטלטלין יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות יצאו שטרות שאף על פי שמטלטלין אין גופן ממון.
על פי דבר האר"י בהנהגת כלל ופרט וכלל נראה ש"כי יתן" הוא כלל בבחי' תפארת שהרי מדבר על האדם הנותן, ומצד בעלותו העצמית על רכושו נותן הוא חלק לשמור. הכלל השני הוא בבחי' יסוד, שהוא כלל בבחי' קיבוץ הפרטים, שהרי מצד השומר אין לו אלא את פרטי הרכוש שניתנו לשמור.
מלכות שעלתה למעלה מן היסוד להכריע בין תפארת ליסוד היא הפרט, שכשנמצא למעלה מן היסוד הרי הוא כעין הפרט, שנעשה כמעיין להוסיף כל מה שדומה לו.
נראה שלעומת המכילתא שדרשה פסוק זה במידת פרט וכלל, באה הגמרא לדרוש פסוק זה במידת כלל ופרט וכלל, לאמר לך שכשהאדם נותן מרכושו לשמור, עדיין נשמרת בעלותו העצמית הכוללת, ורכושו הניתן לשמירה חלק הוא מרכושו הכללי.
זאת לעומת פרשת אבידה לכו"ע נדרשת בפרט וכלל. יש מציאות בה הפרט אכן יהיה מנותק מכלל רכושו, ולכן צריך לחדש שבאבידה שיש בה סימן ואין בה ייאוש, עדיין היא בכלל בעלותו הכללית, אף שיצאה ממנו שלא מדעתו. ודו"ק.