מכילתא יתרו (ח') – לימוד מכלל ופרט וכלל
מכילתא יתרו (ח'):
לא תחמוד בית רעך. כלל. ועבדו ואמתו ושורו וחמורו. פרט. כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט. וכשהוא אומר וכל אשר לרעך חזר וכלל. אי כלל כלל הראשון הרי אמרת אלא חזר וכלל כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש בדבר שהוא קונה ומקנה אף כלל מפורש בדבר שהוא קונה ומקנה. אי מה הפרט מפורש בנכסים המטלטלין שאין להם אחריות אף אין לי אלא נכסים המטלטלין שאין להם אחריות וכשהוא אומר במשנה תורה (דברים ה') שדהו מה הפרט מפורש בדבר שהוא קונה ומקנה אף אין לי אלא בדבר שהוא קונה ומקנה. אי מה הפרט מפורש בדבר שאינו בא ברשותך אלא ברצון בעלים אף אין לי אלא דבר שאי איפשר לבא ברשותך אלא ברצון בעלים יצא שאתה חומד בתו לבנך או בנו לבתך או אפי' חומד בדבור ת"ל (שם ה') לא תחמוד כסף וזהב עליהם מה להלן עד שעושה מעשה אף כאן עד שעושה מעשה.
האר"י מבאר מידת כלל ופרט וכלל וזו לשונו:
לפעמים תעלה המלכות למעלה מן היסוד, ותכריע היא בין היסוד והת"ת. וזהו כלל ופרט וכלל, כי כלל הוא הת"ת, שבו כלולים ו"ק, ופרט היא המלכות, דלית לה מגרמה כלום. ועוד, ששם הדברים נפרטים ומתפרשים, בסוד, ופרט כרמך לא תעולל לעני ולגר תעזוב אותם, כי שם מקומם. וכלל, הוא היסוד הנקרא כל, דכליל שית בקרטופא חדא. ואז יתנהג העולם כפי הכרעת מדת מלכות, וזהו אי אתה דן אלא כעין הפרט, שהוא מדת המלכות.
הכלל הראשון תפארת. זו בחי' שהכלל בונה את הפרטים ונמצא מעליהם. (עי' במבוא).
החמדה באה ממקום גבוה של "תפארת ישראל", מקום בו יש שיתוף הקנין1 ועדיין לא ירד השיתוף לכלל ייחוד הקנין במלכות, בה נפרטים הדברים כלשון האר"י.
ממקום זה באה החמדה. אדם חומד דבר שבשורש נשמתו רוצה הוא לתקנו ולמתקו בשרשו. משם באה החמדה לקחת הדבר לבעלותו.
זה הכלל הראשון "לא תחמוד" המתייחס לעצם החמדה ובקשת הבעלות על הדברים. אחר כך נפרטים הדברים במידת המלכות שם בולט ייחוד הקנין. הפרטים בונים את הכלל השני "וכל אשר לרעך". זה כלל הנבנה מן הפרטים.
הלימוד הוא כעין הפרט. כל דבר שנקנה, להוציא בנו ובתו, וכל דבר ש"אפשר לבוא תחת ידך וחברך חסרן" להוציא שערו או עיניו.
רק דברים שניתנו על מנת לתקנן ולהעלותן.
מצוה זו באה דווקא במידה זו ללמדנו שמקור החמדה גבוה הוא בכלל ישראל ושרשה הוא עליון.
כשאדם חומד דבר עליו לתקן מחשבתו בשרשה ולחשוב על מקור החמדה שהוא בדברי תורה הנחמדים מזהב ומפז רב ויתקן מחשבתו בשרשה שהיא נשמת הכלל אליה הוא שייך, ויחמוד תורה ומעשים טובים.
1 עי' לשון הרב קוק באגרת פ"ט על שיתוף הקנין: "והנה ההכרעה בין שיתוף הקנין, המעביר קו על כוח הצדק של "שלי שלי ושלך שלך", ובין הגבלת זכיות כל יחיד ויחיד, זה אחד מהדברים הקשים שבעמקי המשפט. והנה על הדבר הנאבד באמת הכריעה תורה, שאחר היאוש כבר כוח השיתוף גובר בו על כוח היחוד, והשיקול האלקי השוה בזה את כף המאזנים לצד הקומונא, שגם בה נמצא גרעין טוב, ובלא יאוש נתן מקום להכריע על ידו את יתרון השימוש לטוב ולצדק בכוח הרכוש".