בבא קמא ק"י (ע"ב) – לימוד מכלל ופרט וכלל
בבא קמא ק"י (ע"ב)
עשרים וארבע מתנות כהונה ניתנו לאהרן ולבניו וכולן ניתנו בכלל ופרט וכלל וברית מלח כל המקיימן כאילו מקיים כלל ופרט וכלל וברית מלח כל העובר עליהם כאילו עובר על כלל ופרט וכלל וברית מלח ואלו הן עשר במקדש וד' בירושלים ועשר בגבולים עשר במקדש חטאת בהמה וחטאת העוף ואשם ודאי ואשם תלוי וזבחי שלמי צבור ולוג שמן של מצורע ומותר העומר ושתי הלחם ולחם הפנים ושירי מנחות וארבע בירושלים הבכורה והביכורים והמורם מן התודה ואיל נזיר ועורות קדשים ועשרה בגבולין תרומה ותרומת מעשר וחלה וראשית הגז והמתנות ופדיון הבן ופדיון פטר חמור ושדה אחוזה ושדה חרמים וגזל הגר וקא קרי מיהת מתנה שמע מינה מקבלי מתנות הוו שמע מינה.
נראה על פי מה שכתב ב"תולעת יעקב" ונראה ששם מקורו של הרב בעולת ראי"ה במידה זו אחרי שכתב שהכלל הוא הבחינה העליונה בה הכל בכח והפרט הוא הוצאתו אל הפועל והכלל השני שאחר שנאצלו הפרטים עדיין מקושרים בכלל העליון.
והוסיף בביאור "אי אתה דן אלא כעין הפרט" (שהוא ביטוי מיוחד שכתוב מה הדין מה שאינו במידות אחרות):
ועם כל זה הכלל אינו דן כי אם כעין הפרט, אם העולם כדאי ורוצה הקב"ה לרחם עליהם נעשה גם הדין כעין רחמים ומרחם, ואם אינו כדאי ורוצה הקב"ה להביא דין חוזר הרחמים לדין, והכל בהסתלק ע"י הע"י מן הפרט או בהיותו עמהם.
מידה זו מיוחדת, שכן הכלל העליון בו הכל בכח, הולך ומתפרט, וחוזר לכללו. יש לדון איך להתייחס לפרט, האם נחשב הוא מקושר אל הכלל, ואז הנהגתו היא ברחמים או שבעליית הכלל למקורו מסתלק מן הפרט, והפרט מנותק ושייך יותר לדין.
התשובה היא "כעין הפרט". תלוי בהתנהגותו של הפרט. אם כדאי הוא והוא אכן מקושר עם הכלל, עשה גם הדין לרחמים ואם אינו כדאי תהיה הנהגתו בדין שהוא הניתוק והסתלקות הכלל העליון.
זו אכן האמירה בברייתא בגמרא. כ"ד מתנות כהונה הם בכלל ופרט וכלל.
על כן תלוי אם כדאי הוא או לא. אם נותן הוא כראוי אז מקיים כלל ופרט וכלל ומידתו היא רחמים וכך נוהג עמו הקב"ה.
ואם אינו כדאי שאינו נותן כראוי, אז מנותק הוא ממקורו ונידון במידת הדין.
ולפי הרמ"ע מפאנו י"ל שכלל ופרט וכלל, כוללים כל הקומה מכתר, שהוא כלל ראשון. דרך התפארת שהיא הפרט, ועד למלכות שהיא הכלל האחרון. על כן אמרו שקיים כלל ופרט וכלל, או להיפך חלילה.