בבא קמא קי"ז (ע"ב) – לימוד מכלל ופרט וכלל
בבא קמא קי"ז (ע"ב):
ורבנן דרשי כללי ופרטי וכחש כלל בפקדון פרט או מכל חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט דבר המיטלטל וגופו ממון אף כל דבר המיטלטל וגופו ממון יצאו קרקעות שאין מטלטלין יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות יצאו שטרות שאף על פי שמטלטלין אין גופן ממון.
לימוד זה ייתבאר לפי האר"י שכלל ראשון הוא תפארת והפרט הוא המלכות העולה למעלה מן היסוד להכריע בין תפארת ליסוד, והכלל השני הוא היסוד.
הכלל הראשון "וכחש בעמיתו", הוא מצד האדם, המכחש בעמיתו. אדם מול אדם. לא מוזכרת כאן תוכן ההכחשה או צורתה. "אדם" הוא "תפארת" כנאמר "תפארת אדם לשבת בית".
זה הכלל הראשון.
הפרטים המה המקרים אשר בהם יש הכחשה. המקרה עצמו שייך למידת המלכות שהיא ההופעה המעשית של הדברים.
הכלל השני "מכל אשר ישבע עליו לשקר" מדבר על תוכן הדברים ולא על האדם וזה שייך למידת יסוד שהיא בבחי' "כל", הכולל כל הפרטים. במידת יסוד הכלל בנוי מן הפרטים, לעומת תפארת שהיא כלל העומד למעלה מן הפרטים.
כן הם הדברים בלימוד הדין. "וכחש בעמיתו" מצד האדם העומד למעלה מן הפרטים "לכל אשר ישבע עליו לשקר" הוא פרטי השבועה הנכללים במידת "לכל".
בהנהגה י"ל על פי מה שכבר נתבאר, שעליית המלכות, היא שהמעשה והמקרה שקרה הוא הפועל את הענין בבחי' "דיעבד". המעשה הוא המוביל את ההנהגה. אדם כחש בפקדון ואז אנו צריכים לברר את הדברים. זו עליית המלכות ועל כן ההנהגה היא כעין הפרט, שהפרט עולה למקום שיש בו בח' כלל, ונעשה כמעיין הנובע – "כעין" הפרט.