שבועות ד' (ע"ב) – לימוד מכלל ופרט וכלל
שבועות ד' (ע"ב):
ורבנן דרשי כללי ופרטי "ופדויו מבן חדש" – כלל, "בערכך כסף חמשת שקלים" – פרט, "תפדה" – חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון אף כל דבר המטלטל וגופו ממון יצאו קרקעות שאינן מטלטלין יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות יצאו שטרות אף על פי שמטלטלין, אין גופן ממון.
הפסוק הוא (במדבר י"ח, ט"ז):
ופדויו מבן חדש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים בשקל הקדש עשרים גרה הוא.
הרי אלו שני כללים הסמוכין זה לזה. על זה אמרה הגמרא לקמן (ה' ע"א):
כדאמרי במערבא כל מקום שאתה מוצא שתי כללות הסמוכות זה לזה הטל פרט ביניהן ודונם בכלל ופרט.
לפני כן הביאה הגמ' תנא דבי רבי ישמעאל הסובר ששני כללים הסמוכים זה לזה אינם נידונים בכלל ופרט (אלא בריבוי ומיעוט).
נראה לפי תנא דברי רבי ישמעאל שאם שני כללים סמוכין זה לזה הטל פרט ביניהם ודינם כריבוי ומיעוט, היינו משום שריבוי ומיעוט נבחן כחסד וגבורה.
החסד הוא בחי' ריבוי והתפשטות הגבורה בחי' דין וצמצום שהוא המיעוט.
חסד ותפארת נבחנים כסמוכים זה לזה והטל פרט ביניהם שהוא הצמצום והוא הספירה שבין חסד ותפארת.
כשמסתכלים על הספירות לא כסדרן, אלא במהותן, הרי שחסד ותפארת שהיא רחמים, נבחנים כסמוכין זו לזו מלמעלה למטה. התפארת ממצעת בין חסד וגבורה, ולכן חסד יכול להיות סמוך לתפארת.
בחי' זו הגבורה, אף שבאה בכתוב אחריהם כי הם בחינות סמוכות, הטל אותה בין חסד לתפארת, שבשניהם יש ריבוי והתפשטות, והגבורה היא ביניהם, כשאנו מונים אותן כסדרן – חסד גבורה ותפארת. ודו"ק.
בפסוקים אלו הציווי הוא אל הכהן איש החסד (והריבוי). מצד הכהן בוודאי יש כאן ריבוי והכל בכלל ופודים בכל מילי. יתכן לומר שהכלל השני שהוא בחי' תפארת הוא הישראל הנפדה הבא בפסוק במילת "ופדוייו" והרי ישראל הם בתפארת.
בתוך הכללים הללו בא המיעוט ומצמצם את צורת הפדיון ואומר שהוא "בכסף חמישה שקלים", מיעוט זה בא לומר שלא בכל דבר אפשר לפדות, וממעט דבר שאין גופו ממון ואין בו ממש שזה שטרות.
כאן לומדים חכמים שני כללים הסמוכים שהם בחסד ותפארת (כהן וישראל) והפרט שביניהם בא למעט.
אף שקדושת הכהונה היא חסד והתפשטות וריבוי, אף לה יש גבולות ואינה מתפשטת אלא על דבר שבגופו ממון ולא על דבר שערכו אינו בגופו.
משמעות הלימוד בריבוי ומיעוט הוא שאנו עסוקים בהתפשטות קדושת הכהונה על האדם מישראל ועל הדברים בהם פודים אותו ובצמצום ההתפשטות ונתינת גבולות להתפשטות הכהונה שהיא על דבר שגופו וממשותו ממון.
לכהן איש החסד ולכהונה הנבחנת כחסד יש גבולות. אף לה יש מיעוט וצמצום.
אין לך דבר בעולם שאין לו גבולות.
במערבא גם שתי כללות סמוכות זה לזה ילפינן בפרט וכלל, והטל פרט ביניהם ודינם בכלל ופרט וכלל.
נראה לבאר לימוד זה במערבא על פי הרמ"ע מפאנו שמקורו בתיקו"ז שכלל ופרט וכלל היינו כתר תפארת ומלכות.
במהותו כתר ומלכות כללים הם והתפארת היא כוללת פרטי ו' ספירותיה.
על כן גם כשהכללים סמוכין והפרט אחריהם כיון שהכללים הם כתר ומלכות והפרט תפארת, הרי שבמהותו הוא ביניהם והוא המעביר כח הכתר אל המלכות ועל כן הוא ביניהם ואפשר לדונם בכלל ופרט וכלל.
משמעות הלימוד נראה לענ"ד שהכתר והמלכות כוללים הכל. התפארת היא כבר מבחינה בין ימין לשמאל ולאמצע, ובה מתפרטים הדברים לבחינותיהם השונות.
הכסף אינו רק כסף, אלא כל דבר שכשהוא שייך לכהן, נעשה חלק מעצמותו והוויתו. על כן לאפוקי קרקעות ועבדים, שהם אינם מטלטלים ואינם נעשים חלק מהוויתו של בעליהם אלא יש להם מעמד עצמי. הקרקע לעולם עומדת ויש צד שהאדם שייך לקרקע ולא הקרקע לאדם. עבדים אף הם ישות עצמית שאין הבעלות עליהם מוחלטת (אין בעלות על בעל דעה).
לכן הכסף נעשה כמעין המתגבר וכולל "כל דבר המטלטל שגופו ממון" שאפשר להכיל עליו את הכהונה בשעה שהכהן קונה אותם לעצמו ונעשים חלק ממנו.
ועיין מש"כ במכילתא פרשת בא בלימוד כלל ופרט וכלל בפסוק זה בצורה שונה שכולל גם פסוק מפרשה אחרת עיי"ש.