מכילתא בא (ח') – לימוד מכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא
הקשר בין הדין הנלמד למידה דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד מבואר בלימוד זה ע"פ ביאור האר"י.
מכילתא בא פרשה ח' "שבעת ימים מצות תאכלו":
כתוב אחד אומר "שבעת ימים מצות תאכלו" וכתוב אחד אומר "ששת ימים תאכל מצות" כיצד יתקיימו שני המקראות הללו? השביעי הזה בכלל היה ויצא מוצא מן הכלל ללמד על הכלל, מה שביעי רשות אף כולן רשות.
ובהערות המו"ל (הוצאת הורביץ-רבין):
והדרש הזה מתמיה דאיך קורא דבר שיצא מן הכלל ללמד על הכלל והוא סותר את הכלל דבכתוב אחד אומר שבעה ובכתוב השני ששה…על כן אין לנו אלא לומר דהדרש שלפנינו הוא בעצמו יוצא מן הכלל כמו שמצינו לפעמים מדרשים שרחוקים מן הסברא הישרה בהשקפה ראשונה ואעפ"כ נדרשו בזמנם ובמקומם
ובהסבר האר"י למידה זו כתב ש"דבר" הוא "מלכות" ויצא מן ה"כלל" זה "תפארת", "ללמד" היינו "נו"ה" למודי ה' וזו ההנהגה בבריאת העולם כי מתחילה היו דו פרצופין והמלכות הנקראת "דבר" היתה בכלל הת"ת הנקרא "כלל" ויצתה מן הכלל ונדבקה ב"למודי ה'".
השביעי היא בחינת מלכות וששה הם ו"ק הת"ת, ומתחילה היתה המלכות בכלל הת"ת וזה "ששת ימים" והמלכות בכלל ששת ימי הבניין ויצאה מן הכלל להיות שביעי שהיא מלכות, יום בפני עצמו, והוא בא ללמד על הכלל.
על כן דרשו את ה"שביעי" כיוצא מן הכלל,וזה בהנהגת ימי הבניין ובדומה להנהגת שבעת ימי הפסח המקבילים לבריאת העולם.המידה קשורה לתוכן וצורת הפסוקים ולכן נדרשים הם דווקא במידה זו.