זוהר בהעלותך (ח"ג קמ"ט ע"א) – לימוד מכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא

הקשר בין הדין הנלמד למידה דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד מבואר בלימוד זה ע"פ ביאור האר"י.

זוהר בהעלותך (ח"ג קמ"ט ע"א בתרגום):

ר' אלעזר ור' יוסי ור' יצחק היו הולכים בדרך, פגעו באלו הרי חושך. בעוד שהיו הולכים נשא עיניו ר' אלעזר וראה אלו הרים הרמים, והיו חשכים ונוראים באימה. אמר ר' אלעזר אל החברים, אלו היה אבי כאן, לא הייתי מתיירא, אבל כיון שאנו שלשה, ודברי תורה בינינו, לא יהיה נמצא כאן דין.
פתח ר' אלעזר ואמר, כתוב "ותנח התיבה בחדש השביעי וגו' על הרי אררט וגו'". כמה חביבים הם דברי תורה, שבכל מלה ומלה יש סודות עליונים, והתורה כולה נקראת עליונה. ולמדנו בברייתא של י"ג מדות שבתורה, כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא. כי התורה שהיא כלל עליון, אף על פי שיוצא ממנה ספור אחד פשוט, ודאי אינו בא להראות על ספור ההוא, אלא להראות דברים עליונים וסודות עליונים, ולא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא, כי הספור ההוא של התורה או מעשה ההיא, אף על פי שיצא מכלל התורה, לא להראות על עצמו בלבד יצא, אלא להראות על כלל העליון של התורה כולה יצא.
כמו זה שכתוב, "ותנח התיבה בחדש השביעי בשבעה עשר יום לחדש על הרי אררט". ודאי מקרא זה יצא מכלל התורה, ובא לספור פשוט, מה אכפת לנו אם נחה בהר זה או בזה, שהרי הוכרחה לנוח באיזה מקום שהוא. אלא ללמד על הכלל כולו יצא…
בוא וראה, "ותנח התיבה". מקרא זה הוא כך, כל שכן אחרים. בשעה שהדין תולה על העולם, והדינים שורים, והקב"ה יושב על כסא הדין, לדון העולם בכסא ההוא, כמה רשומות נרשמו בו, כמה פסקי דינים גנוזים בתוכו, בתוך התיק של המלך, כל ספרים הפתוחים נגנזו שמה, ומשום זה לא נשכח דבר מן המלך. וכסא ההוא אינו מתוקן ואינו שורה אלא בחדש השביעי, שהוא יום הדין, יום שכל בני העולם נפקדים בו, כולם עוברים לפני כסא ההוא. ועל זה, "ותנח התיבה בחדש השביעי". בחדש השביעי ודאי, שהוא דין העולם.
"על הרי אררט" ("אררט" הוא לשון ארור, רומז על) אלו בעלי הדין, בעלי יבבה ויללה, וכל השליחים ביום ההוא לפני הקב"ה. וכמה בעלי מגינים מתעוררים ביום ההוא וכולם עומדים תחת כסא ההוא בדין העולם.
וישראל מתפללים תפלה ביום ההוא, ומבקשים ומתחננים לפניו, ותוקעים בשופר, והקב"ה מרחם עליהם, ומהפך הדין לרחמים. וכל העליונים והתחתונים פותחים ואומרים "אשרי העם יודעי תרועה". ועל כן צריכים ביום ההוא, שמי שתוקע, ידע עיקר (סוד) הדברים, ויכוון בהם בתרועה, ויעשה הדבר בחכמה, ועל כן כתוב, "אשרי העם יודעי תרועה", ולא כתוב תוקעי תרועה…

התנאים פגעו בטורי קרדו, הרי החשך, הרי אררט, ותקפם פחד. הרגישו הם מנותקים מן היישוב ונתונים לפגעי הטבע, ואימת הטבע עליהם.
ואז דרשו את הפסוק "ותנח התיבה בחדש השביעי על הרי אררט".
פסוק זה לכאורה יצא מכלל התורה אשר יש שם משמעות לפסוקיה, ומספר סיפור בעלמא, שבצורה פשוטה "לא אכפת לך" מסיפור זה. והוא בא ללמד על הכלל כולו, שהכל לבוש לסודות ורזים עליונים הנסתרים בכל פסוק ובכל מילה.
אף התיבה בשעה שנחה על הרי אררט יצאה מן הכלל, מן ההשגחה העליונה, שהיתה נתונה בה כל זמן שהותה במי המבול. התיבה, כמערת רבי שמעון, קשורה לעולמות עליונים המשפיעים עליה את שפעם. כשנחה התיבה, יצאה מן הכלל העליון הזה וחזרה להיות נתונה לחוקי הטבע והחברה העולמיים.
המידה דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד וכו' מתבארת על ידי האר"י הקדוש והוא כתב שהנהגת מידה זו היא הנהגת הבריאה.
אף הבריאה יצאה מן הכלל העליון, ונפרדה ממנו, כנקבה הננסרת מן הזכר, ולא ללמד על עצמה יצאה כי אם על הכלל כולו שעדיין קשורה אליו והכלל קשור לעולם.
והכל "בחדש השביעי" הוא ראש השנה יום הדין, יום שבו ניתקה הבריאה מן הכלל ויצאה ללמד.
בתקיעת השופר מקשרים אנו את הבריאה לשרשה, וממתקים את הדין אשר נעשה מידת הרחמים, על ידי תקיעה בשופר. אנו ממליכים את הקב"ה על הבריאה והכל מתמתק בשורשו.
התנאים מול טורי קרדו, הפסוק "ותנח התיבה וגו'", התיבה עצמה והבריאה בכללה, כולם קשורים ומונהגים במידה של דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד והכל מלמד על ר"ה יום הדין המתמתק בשרשו על ידי תקיעת השופר.

הקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם. יש סיפורים שיצאו מן התורה ובאו אל העולם. כך סיפור תיבת נח יצא מן התורה שהיא הכלל, ומן הכלל יצא הסיפור. על כן שמות ההרים והתאריך בו נחה התיבה הם מדוקדקים על פי התורה.
וסיפור זה לא ללמד על עצמו יצא שנדע היכן ומתי נחה התיבה, אלא ללמד על הכלל כולו של התורה. התורה כולה מתחברת עם הסיפור הזה, ללמדנו שכל סיפוריה ודבריה יש בהם סודות אשר מקורם בכלל.
התיבה היא מלכות והיא יצאה מן הכלל שהיא תפארת. התיבה נחה על הרי אררט שהם בחינת נצח והוד שאליהם יורדת המלכות. המקום והתאריך בהם נחה התיבה הם סיפור של תורה שהתורה כולה מחוברת לסיפור זה הבא ללמד על הכלל כולו שמקורו בסודות התורה.
מה משמעות לימוד פרשת "ותנח התיבה" במידה זו של דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא כי אם ללמד על הכלל כולו יצא?
האר"י אומר שמידה זו שייכת להנהגת בריאת העולם. לאור הנהגה זו ננסה להבין דברי הזהר הקדוש.
המשנה במסכת ראש השנה אומרת (פ"ג מ"ז-ח'):

…וכן מי שהיה עובר אחורי בית הכנסת, או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת, ושמע קול שופר או קול מגלה, אם כיון לבו, יצא. ואם לאו, לא יצא. אף על פי שזה שמע וזה שמע, זה כיון לבו וזה לא כיון לבו.
"והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וגו'" (שמות י"ז), וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה. אלא לומר לך, כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים, ואם לאו, היו נופלין. כיוצא בדבר אתה אומר (במדבר כ"א): "עשה לך שרף ושים אתו על נס והיה כל הנשוך וראה אֹתו וחי". וכי נחש ממית או נחש מחיה. אלא, בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהן שבשמים, היו מתרפאים, ואם לאו, היו נמוקים.

סיום משנה ז' תמוה. המשפט "אף על פי שזה שמע וזה שמע, זה כיון לבו וזה לא כיון לבו" – נראה מיותר, שכן הדין שאין יוצאים ידי חובה ללא כוונת הלב כבר נאמר במשנה קודם לכן.
עוד יש להבין את מקומה של משנה ח'. האם היא קשורה למשנה ז', ואם כן, מהו הקשר?
נראה, שרמז רמזו לנו חכמים, בדבר כוונה מיוחדת שיש לכוון בתקיעת השופר. אין די בכוונה פשוטה לצאת ידי חובה כבשאר המצוות, אלא יש כוונה נוספת. המשפט "אף על פי שזה שמע וזה שמע, זה כיון לבו וזה לא כיון לבו", יכול לעמוד לבדו, ולומר שגם כאשר שני אנשים שמעו אותן תקיעות, יכול להיות הבדל ביניהם בכוונת הלב, ויש לדבר זה משמעות.
בהמשך לכך באה משנה ח' ומבארת את ענין כוונת הלב, ששעבוד הלב כלפי מעלה הוא הדבר המרכזי, ולא המעשים כשלעצמם.
ענין זה, המופיע בצורה נסתרת בתורת הנגלה, מופיע בצורה גלויה בתורת הנסתר.
דברי הזהר הנזכרים מסתיימים במילים:

ועל כן צריכים ביום ההוא, שמי שתוקע, ידע עיקר (סוד) הדברים, ויכוון בהם בתרועה, ויעשה הדבר בחכמה, ועל כן כתוב, "אשרי העם יודעי תרועה", ולא כתוב תוקעי תרועה…

בחודש השביעי נברא העולם, והרי זו "יציאה מן הכלל" – העולם הגשמי יצא מן הכלל הרוחני העליון, ומעתה הרי הוא נפרד, כביכול. שולטים בו חוקי טבע וישנה בו בחירה חופשית, והשגחת ה' על העולם אינה ניכרת. העולם כולו הוא "דבר שיצא מן הכלל".
בכל שנה, עם בוא החודש השביעי, ישנו דין – מה נעשה בעולם, כיצד משתמש העולם בבחירתו, ומהם תוצאות האוטונומיה שניתנה לעולם. זהו יום דין, והאוירה היא של חושך ופחד – הרי אררט (מלשון ארור).
כיצד ניתן להפוך דין זה לרחמים? כיצד ניתן לגרום לכך שהדין לא ישלוט בחודש השביעי?
בתורה נתן לנו הקב"ה את הסוד, כיצד להפוך את הדין לרחמים. "כל דבר שיצא מן הכלל ללמד – לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא". העולם שיצא מן הכלל, אינו עומד לעצמו, ומלמד על עצמו בלבד – על עובדת היותו בעל בחירה חופשית, ועל היותו פועל בחוקי טבע אוטונומיים. העולם יצא מן הכלל כדי ללמד על הכלל כולו, וכדי לקשור את העולם אל שורשו.
כאשר העולם עומד בניתוק משורשו, ללא קשר אל הכלל העליון ממנו יצא, הרי שזהו דין.
אך "אין הדין נמתק אלא בשורשו" (עץ חיים שער י"ג פי"א). הדרך למתק את הדין היא לקשר את העולם לשורשו ולמקורו, ודבר זה נעשה באותה נקודה שבה היה הניתוק מן המקור.
החודש השביעי, שבו נברא העולם ויצא מן הכלל, כביכול התנתק ממקורו האלוקי, הוא הזמן שבו אנו קושרים אותו למקורו, ומראים כי הדבר שיצא מן הכלל – מלמד על הכלל כולו. היציאה מן הכלל איננה ניתוק, והדבר שיצא מן הכלל נשאר קשור לשורשו, ושם הוא מקור חיותו.
החיבור אל השורש נעשה על ידי התפילה ועל ידי השופר. "אלא, בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהן שבשמים" – כשם שהנחש הממית הופך לנחש מחיה והידים מתהפכות לידיים עושות מלחמה על ידי שעבוד הלב, כך גם התפילה וקול השופר מסוגלים להפוך דין לרחמים, להפוך את נקודת הניתוק מן המקור לנקודת החיבור.
אין די בשמיעת קול השופר לבד, אלא יש לכוון את הלב – לשעבד את לבנו לאבינו שבשמים.
בקול השופר אנו ממליכים את ה' על העולם, ומגלים מחדש כי העולם אינו מנותק משורשו אלא מחובר ומקבל חיות מהכלל האלוקי, ואנו, בבחירתנו ובכלים שניתנו לנו, פועלים כדי לחבר את הדבר שיצא מן הכלל אל הכלל כולו.
זוהי הכוונה אליה רמזה המשנה בדבריה – "זה כיון לבו וזה לא כיון לבו", ובמשנה הבאה העוסקת בשעבוד הלב לאבינו שבשמים.
שמיעת קול השופר ללא כוונת הלב איננה מספיקה, והכוונה הנצרכת היא מיתוק הדין בשורשו – המלכת ה' על העולם באותה נקודה בה נפרד העולם, כביכול, מהנהגתו יתברך.
אף בלימוד התורה, כפי שאומר הזוה"ק, עלינו לראות כיצד הדברים שיצאו מן הכלל – מלמדים על הכלל כולו.
הפרטים שאנו לומדים אותם ועוסקים בהם, לא ללמד על עצמם בלבד יצאו, ללמד מה יש לעשות ומהו הדין בלבד, אלא ללמד על הכלל כולו – שכן פרטים אלה יצאו מכלל רוחני עליון, והם אינם מנותקים ממנו אלא נשארים מקושרים אליו, ובעיסוק בפרטים עלינו לחשוף את הכלל העליון שאליו מכוונים הפרטים.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *