יבמות נ"ה (ע"א) – לימוד מכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא
יבמות נ"ה (ע"א):
אחותו דכתב בה כרת למה לי לכדרבי יוחנן דאמר רבי יוחנן שאם עשאן כולם בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת.
כבר ביארנו (עי' מגילה דף ז' על דברי רבי יצחק הנזכרים בסוגיין) שאיסור אחות יש בו בחינה של הנהגת ה"נסירה". אח ואחות קשורים בקשר טבעי אחור באחור והם היו נישואי הכרח בתחילת הבריאה. אח"כ נתרחקו הקרובים ואותה בחינה של חסד נעשתה ל"חסד הוא" שהוא בכרת.
וכך נתבארו הדברים בזוהר ויקרא דף ע"ז:
תאנא, בתר דאסתלקו קין והבל, אתהדר אדם לאנתתיה, ואתלבש ברוחא אחרא, ואוליד לשת, מכאן אתייחסו דרי דצדיקייא בעלמא, ואסגי קודשא בריך הוא חסד בעלמא, ובכל חד אתילידת נוקבא עמיה, לאתישבא עלמא כגוונא דלעילא:
והא אוקמוה חברייא בסתימאה דמתניתין, דכתיב (ויקרא כ יז) ואיש אשר יקח את אחותו בת אביו או בת אמו וגו' חסד הוא, חסד הוא ודאי:
ובתר דשארי חסד, גזעין ושרשין נפקן מתחות לעילא, ואתפרשן ענפין, וקריב אתרחק, כדין ענפא אסגי, ואתי לאתחברא בזווגא חד באילנא:
האי בקדמיתא, האי בסתימא דעלמא, בגין דכתיב (תהלים פט ג) אמרתי עולם חסד יבנה, אבל מכאן ולהלאה, בני נשא דישתכחון ביה, ונכרתו לעיני בני עמם:
דווקא איסור אחות הוא המלמד על הכלל כולו שחייבים על כל אחד ואחד. אחות הוא איסור שנתחדש ואינו כלול לגמרי באיסורי עריות שהם בכרת.
איסור אחות אכן יצא מן הכלל מעצם מהותו. מבטא הוא את הצורך להתחבר בדווקא עם ענפים רחוקים.
על כן יצא איסור אחות מן הכלל ללמד לחלק, ולחייב על כל אחת ואחת. כל איסור עומד בפני עצמו כמו שאיסור אחות מיוחד לעצמו.
דברי רבי יוחנן מזכירים את הגמ' בשבת דף ע' שאף הבעירה יצאה מן הכלל לחלק, ללמדנו שחייבין על כל מלאכה ומלאכה. כשם שהאש חידוש הוא, גם אחות יש בה חידוש ויש דמיון בין הלימודים. עי' שם במה שכתבנו על הגמ' הנזכרת בשבת.