מגילה ז' (ע"ב) – לימוד מכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא
מגילה ז' (ע"ב):
דתניא רבי יצחק אומר חייבי כריתות בכלל היו ולמה יצאת כרת באחותו לדונה בכרת ולא במלקות.
כל הכריתות בכלל אחד היו ויצאה אחותו להיות בענש כרת בלבד בלא מלקות על הלאו, וללמד על הכלל שכל כרת לא נענש אלא על הלאו.
הנהגת "כל דבר שהיה בכלל ויצא ללמד" מתבארת בדברי האר"י שהיא הנהגת הבריאה שבתחילה היו ד"ו פרצופין ויצאה הנוקבא מן הכלל שהיא התפארת1.
אחותו מבטאת תהליך זה שהרי בתחילה היו בהכרח נישואי אח ואחות, ואז בחי' ז"א ונוק' היו דבוקים בבחינת אח ואחות שמוכרחים להיות דבוקים יחד שזו בחי' אחור באחור, שהוא דין.
ואז בא החסד, והצורך להיות פנים בפנים באהבה ובבחירה ולא בהכרח2, ונאסרה אחותו, והותרה רק מי שרחוקה ממנו שהוא מקרבה להיות לו לאשה.
וכך נאמר בזהר ויקרא דף ע"ו:
תאנא, בתר דאסתלקו קין והבל, אתהדר אדם לאנתתיה, ואתלבש ברוחא אחרא, ואוליד לשת, מכאן אתייחסו דרי דצדיקייא בעלמא, ואסגי קודשא בריך הוא חסד בעלמא, ובכל חד אתילידת נוקבא עמיה, לאתישבא עלמא כגוונא דלעילא. והא אוקמוה חברייא בסתימאה דמתניתין, דכתיב (ויקרא כ יז) ואיש אשר יקח את אחותו בת אביו או בת אמו וגו' חסד הוא, חסד הוא ודאי. ובתר דשארי חסד, גזעין ושרשין נפקן מתחות לעילא, ואתפרשן ענפין, וקריב אתרחק, כדין ענפא אסגי, ואתי לאתחברא בזווגא חד באילנא. האי בקדמיתא, האי בסתימא דעלמא, בגין דכתיב (תהלים פט ג) אמרתי עולם חסד יבנה, אבל מכאן ולהלאה, בני נשא דישתכחון ביה, ונכרתו לעיני בני עמם:
ובתרגום הסולם: למדנו, אחר שנסתלקו קין והבל חזר אדם לאשתו ונתלבש ברוח אחר, והוליד את שת, מכאן נתייחסו דורות הצדיקים בעולם, והרבה הקב"ה חסד בעולם. ובכל אחד נולדה נקבה עמו לישוב העולם, כעין של מעלה. והרי העמידו החברים בסתם משנה, שכתוב ואיש אשר יקח את אחותו בת אביו או בת אמו וגו' חסד הוא, חסד הוא ודאי, כי אחר ששורה החסד, יצאו גזעים ושורשים מתחת שלמעלה, ונפרשו הענפים, ומה שהיה קרוב נתרחק, אז נתגדלו הענפים, ובאו להתחבר בזווג אחד באילן, זה היה בתחילה, וזה היה בסתום של העולם, ומשום שכתוב אמרתי חסד עולם יבנה אבל מכאן ולהלאה, בני אדם שימצאו בו, ונכרתו לעיני בני עמם.
ועתה נבוא ללימוד הסוגיא.
כל הכריתות כלל אחד הם ואחותו בכלל כולם. ויצאה אחותו מן הכלל כיוון שכבר היתה לה שעת היתר, צריך את הלאו לאזהרה לומר לך שאין צד היתר באחותו3, ועל כן היא בכרת ולא במלקות, כי על הכרת שלה צריך אזהרה והרי היא לאו שניתן לאזהרה4 ואין לוקין עליו.
לא ללמד על עצמה לבד יצאה אחותו כי אם על הכלל כולו ממנו באה, ללמד שכל כרת , אין לוקין על הלאו שלו, שכן ניתן הוא לאזהרה ולא לענש.
1 כך לשון האר"י במידה ח': "לפעמים מקבלת מן התפארת בסוד למודי ה', ע"י נצח או הוד, ותהיה המלכות בהוד, והתפארת בנצח, בסוד שם הוי"ה בנצח, ואדנ"י בהוד. והנה זו הנהגת תחלת בריאתו של עולם, כי תחלה היו למעלה ד"ו פרצופים, והמלכות שנקראת דבר, היתה בכלל התפארת הנקראת כלל ונכללה בו, ויצא מן הכלל שהוא ת"ת, ונדבקה בלמודי ה'. וזהו כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד ע"ע יצא על המלכות לבד שתהיה היא לבדה בלמודי ה' למטה, אלא ללמד על הכלל כולו יצא, שגם הת"ת יזדווג עמה שם בלמודי ה' למטה".
2 עי' אורות ישראל בהנהגת הנסירה (א', י"ג): "אי-אפשר לאדם להפרד מדבקות האלוהית, ואי-אפשר לכנסת ישראל להפרד מצור ישעה אור ד' אלוהי ישראל. אבל אי-האפשרות הזאת, ההולכת ומופיעה בכל הדורות, יש בה הכרח טבעי, שאיננו נותן מקום לבהירות הדעת לגלות את פעולתה. על כן באים ימים שתרדמה נופלת על האדם, והפרצופים ננסרים זה מזה, עד שהפירוד הגמור נעשה אפשרי, ובכללות התרדמה במקום צלע מחוברת, חיבור טבעי, גב לגב, עומדת תפארת אדם בכליל הדרה, שהבחירה השכלית מכרת לומר "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי", והעולם מתכונן בהופעת חיים ותולדות קיימות עדי עד. האפשרויות לדבר "גבוהה גבוהה", על דבר שמד, על דבר כפירה, על דבר פירודים מוחלטים, הן תולדותיה של הנסירה, המביאה לידי ההתאחדות הגמורה, הצורית החפשית, "כמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלוהיך". החזיון מתגלה ביחושה של התורה אל האומה, שהחיבור הטבעי הולך ומתפרד על ידי הנסירה התרדמית, וגמר הנסירה הוא תוכן הבנין, המביא לאחדות משוכללת, ותורה חוזרת ללומדיה, וכל בניך למודי ד' ורב שלום בניך".
3 עי' בחינוך מצוה ס"ט (המובאת בלשם בהקדמות ושערים שער ו') שמבאר כך לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד זו לשונו:
"לא יספיק לנו הזכרת העונש במצוה מבלי אזהרה. וזהו שיאמרו רבותינו ז"ל תמיד עונש שמענו אזהרה מנין, והענין הוא מפני שאם לא תבוא לנו בדבר מניעת האל, אלא שיאמר עושה דבר פלוני יענש בכך, היה במשמע שיהיה רשות ביד כל הרוצה לקבל העונש ולא יחוש לצערו לעבור על המצוה ולא יבוא בזה כנגד חפץ השם יתברך ומצותו, ויחזור דבר המצוה כעין מקח וממכר, כלומר הרוצה לעשות דבר פלוני יתן כך וכך ויעשהו או יתן שכמו לסבול כך ויעשהו, ואין הכוונה על המצוות בכך, אלא שהאל לטובתנו מנענו בדברים והודיענו במקצתן העונש המגיע לנו מיד מלבד העברת רצונו שהיא קשה מן הכל. וזהו אמרם ז"ל בכל מקום לא ענש אלא אם כן הזהיר, כלומר לא יודיע האל העונש הבא עלינו על העברת המצוה אלא אם כן הודיענו תחילה שרצונו הוא שלא נעשה אותו הדבר שהעונש בא עליו".
4 עי' במאירי בסוגיין זו לשונו: "זהו ביאור המשנה ובגמרא באו עליה מקצת דינין ואלו הן כשם שנחלקו חכמים בכרת אם הוא כמיתה לענין תשלומין אם לאו כך נחלקו לענין מלקות והלכה שאין אדם לוקה ומשלם וכן נחלקו בענין זה בחייבי כריתות אם יש להם מבוא במלקות כלל אם לאו אלא שיהיו כחייבי מיתות שאין בהם מלקות כלל ודבר זה תלוי במה שידוע מכללם שלא ענשה התורה אא"כ הוהירה וא"כ יש לאוין בחייבי מיתות כשאר הדברים שאין בהם אלא לאו אחד המשל בזה שהוצרך לומר לא תרצח קודם שיודיע מכה איש ומת מות יומת וכן לא תגנוב שהוא נאמר בגונב נפשות קודם שיאמר וגונב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת ולאוין אלו וכיוצא בהן לא באו לחיוב מלקות כדין שאר לאוין אלא שהן באין לאזהרת המיתה כמו שביארנו שלא ענש אא"כ הוהיר מתוך כך אמרו שאין התראה להורג את הנפש למלקות ואם יתרוהו למלקות כלומר שיאמרו לו אל תהרגהו שאם תהרגהו אתה לוקה ממה שנאמר בתורה לא תרצח פטור מן המיתה ומן המלקות מן המיתה שהרי לא התרוהו למיתה ומן המלקות שהרי לא נאמר לאו זה לענין מלקות אלא לענין אזהרה ולאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו ודבר זה הכל מודים בו אבל בחייבי כריתות הדבר במחלוקת יש מרבותינו שאמרו כענין הזה בעצמו בדין כרת שהתורה לא ענש אא"כ הזהיר והוצרך לומר ערות אחותך לא תגלה קודם שיודיע ואיש אשר ישכב את אחותו ונכרתה ולא בא לאו זה לחייב מלקות אלא לאזהרת הכרת מעתה בא על אחותו והתרוהו למלקות אינו לוקה שלא נאמר לאו שלו למלקות ומ"מ הוא בכרת שאין כרת צריך התראה והוא שאמרו חייבי כריתות בכלל היו ולמה יצאה כרת באחותו לדונו בכרת ולא במלקות ויש מהם שאמרו הואיל ואין התראה חלה על דין כרת התראה חלה עליו מיהא למלקות ואם התרוהו למלקות לוקה ומאחר שלוקה מן הדין פטור הוא מן הכרת והוא שאמרו כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן וכן הלכה".