העומר – לימוד מכל דבר שהיה בכלל ויצא לדון בדבר החדש אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב בפירוש
הקשר בין הדין הנלמד למידה כל דבר שהיה בכלל ויצא לדון בדבר החדש מבואר בלימוד זה ע"פ ביאור האר"י.
על המידה "וכל דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש" כתב האר"י:
ולפעמים מתנהג העולם במדת המלכות ברדתה למטה ממקום אצילותה עם הת"ת, ותרד למטה ביצירה בסוד מטטרו"ן, שהוא נער חגור חרצין, בסוד ס' פולסי דנורא, שהם ס' גבורים מצד הדין, וזהו ויצא לידון. ולפי שמטטרו"ן תמיד מתחדש, כמד"א אנוש כחציר ימיו כציץ השדה כן יציץ, כנזכר בזוהר פינחס. וזהו בדבר החדש, ואז ברדתה למטה בסוד מטטרו"ן, הוא סוד הגלות, בסוד אי לך ארץ שמלכך נער, וזהו אי אתה יכול להחזירו לכללו, כי הזווג הוא בטל בזמן הגלות, ואין לה יכולת לעלות אצל בעלה, עד שיחזירנו הכתוב שהוא סוד נצח, כמד"א למנצח על אילת השחר, שחרין דאיילתא, ולפי שההוד הוא בגלות, כמ"ש כל היום דוה, צריך נצח עם ת"ת להחזירה למקומה, ותהיה החזרה נגלית לעיני כל חי, ולא תהיה סתומה אלא מפורשת, וזהו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש.
פעמים שהמלכות במקום אצילותה עם התפארת שהיא הכלל , יורדת למטה לעולם היצירה. זו בחינת יציאתה מן הכלל לידון בדבר החדש. עולם היצירה היא בחינת דבר חדש המתחדש כנער "תתחדש כנשר נעורייכי". "אנוש כחציר ימיו".
זה סוד הנהגת הגלות. ירידתה למטה באצילות היא בחינת הגלות.
"אי אתה יכול להחזירו לכללו" שכן בגלות אין זווג ואין למלכות יכולת לעלות מעצמה.
"עד שיחזירנו הכתוב" הכתוב זה בחינת נצח שהוא היסוד הקבוע. ההוד כשהוא בגלות בחינת כל היום דוה שההו"ד נהפך לדו"ה. הנצח עם התפארת מחזירה למקומה.
נראה שרומז לנאמר בזהר ויקרא דף ו' שכשהגלות אינה לזמן קצוב אז המלך צריך לרדת אל המלכה ולהחזירה. אז נעשה הדבר בפרסום ובהכרזה יחזירנה הכתוב "לכללו בפירוש" נגלה לעין כל חי.
זה לשון הזהר (ויקרא ו:)
… אמר ר' יוסי זמין קודשא בריך הוא לאכרזא על כנסת ישראל ויימא (ישעיה נ"ב, ב') "התנערי מעפר קומי שבי ירושלים"
העומר
בפרשת העומר נאמר (ויקרא כ"ג, י"ב-י"ג)
ועשיתם ביום הניפכם את העמר כבש תמים בן שנתו לעולה לה': ומנחתו שני עשרונים סלת בלולה בשמן אשה לה' ריח ניחוח ונסכה יין רביעית ההין:
ובספרא:
ועשיתם ביום כבש בן שנתו אע"פ שאין עומר. ועשיתם עומר אע"פ שאין כבש. ביום הניפכם ואין תנופה אלא ביום. כבש בן שנתו תמים לעולה לה' לא שנה למנין עולם.
ומנחתו שני עשרונים סולת בלולה בשמן אשה לה' לריח ניחוח הרי זה יצא מכלל כל הכבשים ליתן שני עשרונים.
יכול כשם שנכפל סולתו כן יכפל יינו ת"ל יין רביעית. יכול לא יכפול יינו שאין היין נבלל עם הסולת ת"ל ונסכו רביעית ההין כל נסכיו יהיו רביעית.
מן הספרא למדנו שהפסוקים נאמרו במידה "דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש". כדרכה של מידה זו אין בה חידוש הלכתי אלא באה לומר שפרשה זו, במידה זו נאמרה וזה גופא החידוש. על כן ראוי וצריך להבין את הקשר בין המידה לבין הפרשה.
במנחת העומר הדבר פשוט שהרי הפרשה עוסקת בדין "חדש" האסור מן התורה עד הקרבת העומר.
אין לך מידה ראויה יותר ללמוד דין חדש מאשר "דבר שיצא לידון בדבר חדש".
מנחת העומר מבטאת את התחדשות הצומח. שם המנחה הוא "חדש" ובא להתיר את החדש במדינה.
אכן הדבר החדש בפסוקים הוא שמביאים עם העומר כבש ושלא ככל הכבשים הטעונים מנחה עשרון סולת, במנחת העומר מביאים שני עשרונים לכבש זה הדבר החדש שאינו כנאמר בפרשת שלח (ט"ו ד'):
והקריב המקריב את קרבנו לה' מנחה סולת עשרון בלול ברביעית ההין שמן ויין לנסך רביעית ההין תעשה על העולה או לזבח לכבש האחד
והחזירו הכתוב לכללו בפירוש
"ונסכה יין רביעית ההין"
ולמדו ממה שנאמר "ונסכה" שאף השמן רביעית ההין:
ת"ל "ונסכו רביעית ההין" כל נסכיו יהיו רביעית
וכן נאמר במדרש (תורה שלמה):
מצות היום היא הקרבת העומר, ולא בא הכבש אלא בשביל העומר, לכן מרבין במנחתו, ואין מרבין בנסכו.
במנחת העומר הצומח הוא העיקר והכבש טפל לו וזה מודגש בדבר החדש שעם הכבש מביאים שני עשרונים סולת ולא רק עישרון אחד.
אכן מכל הנבראים בעולם הצומח הוא היחיד המתחדש שלא כדומם החי והאדם, מתחדשת התבואה בכל שנה ושנה.
לכן במנחת העומר מתבטא החידוש המיוחד: לעשות הצומח עיקר.
יש בחינה שבה הצומח עליון מן החי. גם בהתחדשותו וגם בהיותו קרוב למקור האלוקי שאין לו שום צד של רצון ובחירה.
החי לעומתו יש בו צד של רצון היכול להסיטו מן הדרך ולגלות כוחות שליליים מיסוד הרע בעולם.
וזו לשון הרב באורות הקודש (ח"ב, עמ' שס"ב)
הרצון הארצי החזק שאצל בעלי החיים, שאין להם הופעה שכלית גדולה, גם הוא מתחלש קצת מרעננותו ואומץ היש שלו בדחיקת פעלו, על ידי אותו הקורטוב האידיאלי הרצוני הנכנס בתוכו, והוא יונק את אומצו הגמור מתוך חיבורו עם עולם הצומח, שאין בו אפילו אותה ההפרעה המועטת של גילוי החיים.
ועיין במידה י"ב – דבר הלמד מעניינו בהנפת שתי הלחם המתחברת ללימוד זה ומשלימה אותו.