חולין קט"ו – לימוד מדבר הלמד מעניינו ודבר הלמד מסופו
הקשר בין הדין הנלמד למידה דבר הלמד מעניינו ודבר הלמד מסופו
מבואר בלימוד זה ע"פ ביאור האר"י
חולין (קט"ו):
"לא תאכלנו" בבשר בחלב הכתוב מדבר אתה אומר בבשר בחלב הכתוב מדבר או אינו אלא באחד מכל האיסורין שבתורה אמרת צא ולמד מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן דבר הלמד מענינו במה הכתוב מדבר בשני מינין אף כאן בשני מינין
רש"י. לא תאכלנו – יתירא דכתיב בראה אנכי גבי פסולי המוקדשין שנפדו (דברים יב, טז) רק הדם לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים והדר כתיב (דברים יב, כה) לא תאכלנו למען ייטב לך וגו' לדם לא איצטריך דהא כתיבי קראי טובא ומוקי ליה לבשר בחלב: דבר הלמד מענינו – דבר סתום שאין מפורש בו במה מדבר הוי לומדו מן הענין פרשה שנכתב בה במה הענין מיירי: בשני מינין – פסולי המוקדשין שנפדו שני מינין הן מותרין באכילה כחולין ואסורין בגיזה ועבודה כקדשים כדאמר בבכורות (דף טו.) תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב:
כדרכו של האר"י בביאור י"ג מידות, הוא צמוד ללשון המידה ממש.
"דבר" – בחינת מלכות "הלמד" – בחינת נצח והוד שהם "לימודי ה'", מעניינו – מעניין ואו שהוא בחינת תפארת.
ועל כן ההנהגה של מידה זו היא, שהמלכות בבחינת נצח והוד שבה, מקבלת מן התפארת.
כלומר שהנצח והוד שבמלכות שהם בחלק שנועד ללמד ולהשפיע לתחתונים והן מקבלים מן התפארת על מנת להשפיע.
(ועיין בדברי הרמ"ק בפרדס שער ג' פ"ז שהביא שכל ספירה נחלקת לג' בחינות: הבחינה המקבלת מן העליונים, בחינת עצמה, והבחינה המשפיעה למטה. אף כאן במלכות, יש את נצח והוד שבה שהם בחינת "לבר מגופא" שעניינם הוא להשפיע לתחתונים. והתפארת היא המשפיעה עליהם את התורה).
הכתוב "לא תאכלנו" נאמר בפרשת ראה בעניין פסולי המוקדשין שנפדו וכך נאמר (דברים י"ב, כ"ד-כ"ה)
לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים
לא תאכלנו למען ייטב לך ולבניך אחריך
הפסוק השני שהוא מיותר לגבי דם, שהרי נאמר בו איסור כמה פעמים, נדרש לאיסור בשר וחלב, על פי המידה של דבר הלמד מעניינו.
פסולי המוקדשים הוא הנושא של הפרשה. הוא המקור בתורה שהיא בחינת תפארת.
על הקדשים נאמר בתיקוני זהר (הקדמה, דף ה:) על מה שאמרו חכמים "חכמת זה סדר קדשים":
"חכמת" מסיטרא דחסד דבה "הרוצה להחכים ידרים" (ב"ב כ"ה)
דאיהו סדר קדשים ועמיה נצח הה"ד "נעימות בימינך נצח" (תהילים ט"ז)
קדשים הם בחינת משפיע שהוא בימין. זו הפרשה בתורה המלמדת. זה "עניינו" במידת דבר הלמד מעניינו עניין ואו, שהוא המקור המשפיע והמלמד.
פסולי המוקדשים נבחנים כמציאות מורכבת משני מינים, חולין וקדשים, כדברי רש"י במקום.
הדבר הלמד הוא בשר וחלב. איסור בשר וחלב הוא ביטוי למורכבות היוצרת איסור. שני מינים שכל אחד מהם הוא מותר נאסרים בחיבורם יחד. מתאים ללמוד דין זה במידה הקשורה לנצח והוד שהן ספירות המבטאות מורכבות, שהרי כל אחת מהן היא ספירה בפני עצמה ופעמים ששתיהן יחד מהוים ספירה אחת בחינת תרי פלגי דגופא.
על כן מתאים ללמוד איסור בשר וחלב במידת "דבר הלמד מעניינו" מפסולי המוקדשין שהם "עניינו" של הפסוק "לא תאכלנו" והם המלמדים אותנו להבין שהפסוק עוסק בבשר וחלב שהם שני מינים שמורכבותם יוצרת מציאות חדשה של איסור.