כתובות ל' (ע"א) – לימוד מגזירה שוה
כתובות ל' (ע"א):
מאי טעמא דר' נחוניא בן הקנה אמר אביי נאמר אסון בידי אדם ונאמר אסון בידי שמים מה אסון האמור בידי אדם פטור מן התשלומין אף אסון האמור בידי שמים פטור מן התשלומין.
המילה "אסון" כשלעצמה מורה על מידת דין קשה. הלימוד בגזירה שוה שהיא בהנהגת התפארת שהיא מידת הרחמים מלמד על עומק פנימי בו יש בחינה של רחמים.
בפרשת יוסף ואחיו למדנו על אסון בידי שמים. פחדו של יעקב מאסון שיקרה לבנימין, הוא שהוביל לערבותו של יהודה לבנימין. ערבות זו היא הדבר אותו ביקש יוסף להשיג בכל הסיפור והיא שהובילה להתוודעותו של יוסף לאחיו ולאחדות שבטי ישראל, אשר איפשרה להם לרדת למצרים באופן שיישארו עם אחד עד צאתם ממצרים ועד כניסתם לארץ ישראל.
בודאי הייתה הנהגת הרחמים בעומקה של פרשה זו והיא הייתה המעיין הפנימי שזרם בנסתר בעומק הסיפור כולו.
מכאן למדו גזירה שוה ל"אסון" שבידי אדם המופיע בפרשת "כי ינצו אנשים" שבפרשת משפטים. אף כאן יש לחפש את העומק הפנימי בו זורם מעיין הרחמים.
בדומה למה שנאמר בפרשת אונס ומפתה על ידי הזהר הקדוש מצאנו אף בפרשה זו, בספר תולדות יצחק על אתר בשם מדרש וזו לשונו:
"כי ינצו אנשים" במדרש זה מכאל וס"מ, "ונגפו אישה הרה" זו כנסת ישראל, "ויצאו ילדיה" בגלות, "ענש ייענש" ס"מ, "כאשר ישית עליו" הקב"ה.
אף מריבה בין אנשים, כשהיא מופיעה בפרשה בתורה, מלמדת על תהליכים עליונים אשר הם שרש למתרחש עלי אדמות בין שני האנשים הניצים הגורמים ליציאת הילדים ממקום גידולם הטבעי ברחם אימם.
התהליכים העליונים קשורים להנהגת הקב"ה את ישראל שהיא הנהגת הרחמים.
בפרשה זו יש ענין נוסף. כך דרשו חכמים במדרש רבה (ל',ו'):
בא וראה כמה צוה הקב"ה בפ' זו על כל דבר ודבר, שנאמר "כי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה", אם מתה "ונתת נפש תחת נפש" ואם לא מתה עונשין אותו ממון, עד עכשיו לא ראה האור אלא נתון במעי אמו, שבכל דבר ודבר התורה מזהרת לישראל, משל לבן מלכים שהזהירו אביו שלא יתקל בכל דבר וילקה, והוא חביב עליו כבבת עינו. כך הקב"ה הזהיר לישראל על המצות, למה שהם חביבין עליו יותר מן המלאכים, שנאמר (דברים יד) "בנים אתם לה' אלהיכם" וכן דוד אמר (תהלים צט) "ה' אלהינו אתה עניתם אל נושא היית להם ונוקם על עלילותם".
חביבות ישראל לקוב"ה והנהגתו אותם ברחמיו היא שהביאה פרשה זו לתורה.
ביאור הענין הוא, כפי הנראה, שהזהרת הקב"ה את ישראל בפרשה, לא באה על מנת להעניש את הפוגע, כי אם על מנת שלא יגיעו אנשים לציור כזה של חיים, כאדם שהזהירו אביו שלא ייתקל בדבר ויילקה.
מטרת התורה היא למנוע פרשיות כאלו ולהרתיע את כל מי שיש לו את התכונות העלולות להביא אותו למציאות כזו של אנשים ניצים הפוגעים באישה הרה.
הגזירה השוה מלמדת אותנו להביט אל עומק הפרשה שם אנו פוגשים את מידת הרחמים, ואת חביבותן של ישראל לקב"ה.
יש לאמר בשמא, שזה עומק דינו של רבי נחוניא בן הקנה שהשוה מיתה בידי שמים למיתה בידי אדם שבשניהם יש דין קים ליה בדרבה מיניה.
כיון שהמטרה היא האזהרה, ורצון התורה שלא יגיעו כלל לב"ד ולא יבואו למידת הדין של הענש, על כן שוה מיתה בידי אדם למיתה בידי שמים.
הסיבה של קים ליה בדרבה מיניה, אינה משום שאין בית דין יכולים לחייב שני עונשים ביחד שכן כשהמיתה בידי שמים אין בי"ד מחייבין אלא ענש ממון והמיתה היא בידי שמים. אבל כיון שלא זו הסיבה שהרי האזהרה עיקר וכל הפרשה נאמרה על מנת שלא יגיעו כלל לבי"ד, הרי שגם מיתה בידי שמים פוטרת מתשלומין ודו"ק.
הגזירה שוה היא אפוא כולה במידת הרחמים. "קראהו אסון" דבנימין "ולא יהיה אסון ענש ייענש" ב"כי ינצו אנשים" שניהם מקורם בחביבות ישראל לקב"ה.
השתא דאתית להכי י"ל שכל הגזירות השוות של מלקות ומיתות בי"ד נאמרו ללמדנו שפרשיות אלו שבתורה נאמרו לחביבותן של ישראל, שלא ייכשלו חלילה, ולא באו פרשיות אלו על מנת להענישם.