זבחים ל"ג – ל"ד – לימוד מגזירה שוה
זבחים ל"ג (ע"ב):
…רבי יוחנן אמר תני ברדלא אתיא טומאתו טומאתו מביאת מקדש מה להלן ענש והזהיר אף כאן ענש והזהיר
וחוזרת ג"ש זו בדף ל"ד בענין בשר קודש לפני זריקה עיי"ש.
נאמר בדין אכילת בשר קדש על ידי כהן טמא (ויקרא ז', כ'):
והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לד' וטמאתו עליו ונכרתה הנפש ההוא מעמיה.
ונאמר בדין כניסה למקדש בטומאה (במדבר י"ט, י"ג):
כל הנגע במת בנפש האדם אשר ימות ולא יתחטא את משכן ד' טמא ונכרתה הנפש ההוא מישראל כי מי נדה לא זרק עליו טמא יהיה עוד טמאתו בו.
וחזר הפסוק בצורה דומה לקמן בפסוק כ' – שם נאמר "כי את מקדש ה' טמא".
למדו חכמים גזירה שוה להזהיר טמא שאכל קדש מטמא שנכנס למקדש. בטמא הנכנס למקדש נאמרה אזהרה "ואל המקדש לא תבוא" ביולדת, ולמדו ג"ש "טומאתו" טומאתו" שהשוותה התורה דין אוכל בשר קודש בטומאה לנכנס למקדש בטומאה.
וכן כתב רש"י עה"ת (ויקרא שם):
וטמאתו עליו – … ואזהרת טמא שאכל את הטהור אינה מפורשת בתורה אלא חכמים למדוה בגזירה שוה.
טמא הנכנס למקדש פוגע במקור העצמי הישראלי השופע כוחות וחיים ישראליים לישראל ולעולם.
כך כותב הרב קוק:
יצירה עצמית ישראלית, במחשבה ובתקף החיים והמפעל, אי אפשר לישראל אלא בארץ ישראל.
לעומת זה, כל הנעשה מישראל בארץ-ישראל מתבטלת הצורה הכללית שבו לגבי הצורה העצמית המיוחדה של ישראל, וזהו אושר גדול לישראל ולעולם. החטאים שגורמים גלות הם הם שמדלחים את המעין העצמי, והמקור מזיל הזלות טמאות, (במדבר יט יג): "את משכן ד' טמא". וכשהמקור העצמי המיוחד נשחת, מתעלה המקוריות היסודית לאותו החלק העליון התמציתי, שיש לישראל בסגולת האדם, וזה נשאב דוקא בגלות, והארץ מתחרבת ומשתוממת וחרבנה מכפר עליה. המעין פוסק מלהזיל והוא מסתנן קמעא קמעא, וההופעות של החיים והמחשבה יוצאות דרך הצנור הכללי, שהוא פזור בכל העולם כלו, (זכריה ב י): "כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם", עד אשר ההזלות הטמאות הפרטיות מתפסקות וחוזר כח המקור לטהרתו. ואז נמאסת הגלות לגמרי והרי היא מיותרת, והאורה הכללית חוזרת היא להיות נובעת מהמעין העצמי הפרטי בכל חילו, ואורו של משיח המקבץ נדחים מתחיל להופיע, וקול בכי תמרורים של רחל המבכה על בניה מתמתק על ידי שפעת תנחומים, של (ירמיהו לא): "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך, נאם ד', ושבו מארץ אויב, ויש תקוה לאחריתך, נאם ד' ושבו בנים לגבולם". ויצירת החיים המיוחדים בכל מאורם וחטיביותם המיוחדה, רוויה בטל העושר הכללי של האדם הגדול בענקים, ברכת אברהם, חוזרת היא דוקא ע"י שיבה זו להתגלות. (פסחים קיז ב): "והיה ברכה – בך חותמים"
טומאת משכן ה' היא השחתת המקור העצמי ודילוח מי המעיין המקורי. על כן הדגש "ונכרתה הנפש ההיא מישראל" כיון שיש כאן פגיעה בישראליות המקורית.
טמא שאכל את הטהור, לא נזכרה אזהרתו בתורה והוא נלמד בגזירה שוה. הדברים מעוררים למחשבה מדוע דווקא בגזירה שוה ומה משמעות הלימוד.
נראה שחשובה ההשוואה של טמא האוכל בשר קדש לטמא הנכנס למקדש. עלינו לדעת שאף טמא האוכל קדש טהור, פוגע במקור העצמי הישראלי. לא רק חטא פרטי יש כאן כי אם פגיעה בהופעה וההשפעה של ישראל בעולם.
זאת אנו לומדים מההשוואה לטמא הנכנס למקדש.
אכילת שלמים היא גופא, יצירה ישראלית עצמית ומקורית. אומות העולם יכולים להקריב עולה, כליל לה' זו מציאות השייכת לאומות העולם אבל שלמים העושים שלום בין כל חלקי החיים והאומה, אכילת כהן ואכילת בעלים יחד עם אכילת מזבח זהו השלום "הנשאב ממקורו, משמו של הקב"ה, דשם גופיא איקרי שלום" (עולת ראי"ה קע"ז), זוהי יצירה ישראלית המיוחדת לישראל.
האוכל בשר קדש בטומאתו מפר את השלום הישראלי העצמי וגורם פירוד וריחוק. זה המבט הנלמד מהגזירה המשוה את הטמא האוכל קודש לכניסת טמא למקדש.
התורה לא כתבה זאת במפורש להדגיש את הדמיון למקדש.
עוד יש לומר שבדווקא למדו זאת בגזירה שוה שהיא בחינה של תורה שבעל פה.
תורה שבעל פה היא היא היצירה הישראלית העצמית והמקורית. חכמי ישראל המוסרים לנו את התורה שבעל פה הם מופיעים את חיי עולם של ישראל שהם כנטיעה הפרה ורבה ומתגדלת והולכת.
כיון שדין טומאת מקדש ובשר קדש, בא מצד חשיבות המקוריות העצמית הטהורה של היצירה הישראלית, על כן ראויה היא להיות בבחי' תורה שבעל פה.
גם מידת גזירה שוה ראויה לפרשה זו שכן היא במידת התפארת, המיוחדת לישראל כמו שנאמר "תפארת ישראל".
דברי הרב קוק באורות ארץ ישראל שופכים אור על לימוד סוגיא זו ודו"ק.