י"ג מידות

זבחים פ”ח (ע”ב) – לימוד מגזירה שוה

זבחים פ”ח (ע”ב):

וציץ מכפר על עזות פנים בציץ כתיב “והיה על מצח אהרן” ובעזות פנים כתיב “ומצח אשה זונה היה לך”

בספר נעים מגדים בפרשת תצוה כתב שהיה מקובל ענין זה של כפרת הציץ על עזות פנים “ודרך ג”ש ואסמכתא שסמכוה על תיבת מצח והבן”.
בזהר הקדוש (ח”ב דף רי”ח ע”ב) מבואר שהציץ כיפר ותיקן בפועל את עזות הפנים של אדם בשעה שהוא היה מסתכל בציץ. ההסתכלות גמרה לאדם להתבייש במעשיו ולבו היה נשבר בקרבו והיה נכנע לפני הקב”ה1.
הרב קוק מבאר בעולת ראי”ה מי הם עזי הפנים. הרב מבאר שהם נשמות שהיו ראויות לבוא בתקופה שלפני מתן תורה והם בעצמיותם הפנימית מתנגדים להופעת התורה בעזות פניהם2.
נראה ששם ה’ שהיה כתוב בציץ בתוך הביטוי קודש לה’, היה מבשם עזותו של האדם וממתק אותה.
ברמח”ל מבאר3 ענין הראיה וההסתכלות שהנשמה רואה בוודאי הכל. מקורה בעליונים ואין נסתר ממנה. כשהיא שולחת קויה אל עבר המציאות והמבט היוצא מן העין נפגש במציאות וחוזר שוב אל העין ודרכה מגדירה בנשמה את אותה הבחינה שראה ומתוך פנימיותו רואה האדם ויודע מה הוא ראוה ומברר ראייתו.
ככל שאדם מצליח לראות דבר פנימי יותר, כך בנשמתו מוגדר ומאיר חלק פנימי יותר.
ראיית הציץ עוררה את החלק הפנימי בנשמה וריככה את עזות הפנים ומיתקה אותה.
הלימוד בגזירה שוה בא משום ענין המיתוק שהוא תוכן מידה זו. במיוחד שייכת למידה זו המתיקות מכח שם ה’ שהרי שם ה’ הוא בתפארת שהיא מידתה של גזירה שוה.
המצח המבטא את העזות הוא מתמתק ונעשה למצח הרצון כלשונו של השל”ה (עשרה הלולים, ט’):

במצח, לא יהיה לך מצח אשה זונה אלא מצח הרצון לכל אדם, כמו המצח העליון שעל ידו מתרצים הדינים.


1 כך הוא לשון הזהר שם: “תא חזי, דהא אמרו דכל אינון תקיפי מצחא דלית להו כסופא, לית להון חולקא בעלמא דין ובעלמא דאתי, כל אינון תקיפי מצחא דהוו בהו בישראל, כד הוו מסתכלן בההוא ציץ, הוו מתברן לבייהו, ומסתכלן בעובדייהו, בגין דציץ על את הוה קאים, וכל מאן דמסתכל ביה הוה מכסיף בעובדוי, ועל דא ציץ מכפרא על אינון תקיפי אנפין תקיפי מצחא. אתוון דרזא דשמא קדישא דהוו גליפין על ציצא, הוו נהרין ובלטין ונצצין, כל מאן דהוה מסתכל בההוא נציצו דאתוון, אנפוי נפלין מאימתא, והוה אתבר לביה, וכדין ציצא מכפרא עלייהו, כגוונא דא, כיון דאיהו גרים לתברא לביה ולאתכנעא מקמי מאריה”.
2 זו לשונו בעולת רא”יה ח”א עמ’ פ”א:
שתצילנו היום ובכל יום, מעזי פנים ומעזות פנים. עזי הפנים הם העומדים בכל דור נגד יסוד התפשטותה של הקדושה העליונה ודעת ד’ בעולם, הם הם הנפשות הבאות מאותם הדורות, שהיו ראויים להיות לפני מתן תורה, אשר קומטו בלא עת (חגיגה פ”ב), כלומר, אלה שהם בכל מהותם נגד התורה והשפעת קדושתה בעולם. והנה הטבע הגס של העולם הוא ממולא מעזי הפנים הללו, שהרי רק לאחר אלף דור היתה התורה ראויה להנתן, ולא נתנה לאחר כ”ו דור כי אם מפני שראה הקב”ה שאי אפשר לעולם להתקים בלא התורה, ואלה אשר קומטו בלא עת הלא הם הם שהקב”ה שתלן בכל דור ודור, שהם הם עזי הפנים שבכל הדורות, אין שייך לומר עליהם “שתרחיקני מהם”. הריחוק אינו מועיל בדבר, שכל הסביבה כולה של החיים ההוים היא טבועה בו בתכונת הגסות החמרית ההוה בעולם. אבל הצלה צריכים: שתצילני מעזי פנים. ועיקר ההצלה כאן אינה הצלה גופנית כי אם רוחנית. ומעזות פנים, שלא יושפע שום דבר מעזות הפנים עלי חס ושלום. והתפלה הזאת היא צריכה וחודרת מאד, מאחר שאור התורה, שהוא ההיפוך מכל השאיפה של עזות הפנים, שעזי הפנים שבכל דור הם מחזיקים בה, הרי היה באמת צריך להתאחר בגלויו, ואם כן התכן של עזות הפנים הרי הוא המצב הראוי להזמן החשוך, כל זמן שאור התורה אינו ראוי עדיין להתגלות בכל זהרו ואורו הבהיר. וכמה זכות ותפלה צריכים להנצל מהשפעה רעה ומשחיתה כזו, כשנתונים בתקופת זמן כזה, שהיא ראויה להיות שולטת בנפש האנושית, של ההוה, המלא עדיין מחשכים, שבודאי צריכים הם, ביחוד היחידים, לתפלה חודרת, להצילם מעזי פנים ומעזות פנים, ברצון הקדוש העליון ברוך הוא.
3 כך לשון הרמח”ל באדיר במרום עמ’ רע”ד: “ונמצא שיש בנשמה כח רואה את הכל, לכל אשר תשים פניה להסתכל שם, ואם לא היה לה מונע תראנו, ויצטיירו בה. וראית העין גם כן בדרך זה הוא, כי הנשמה בכח הבנתה הזאת מתפשטת דרך בקיעת העין ורואה ומציירת. אך באמצע נפסק הציור, והיינו כי בשובה להצטייר במקומה, תפגע בעין ותעבור דרך שם, ואז לא יהיה הציור אלא גשמי. שאם לא היה העין שם, היה יכול להצטייר אפילו כל דבר רוחני. אך מפני שעברה דרך העין, מה שהוא רוחני נשאר לחוץ. ונמצא שהנשמה מתפשטת דרך בקיעת העין, וחוזרת לשרשה דרך העין עצמו, ושם נעשה הציור”.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.