י"ג מידות

זבחים מ”ט (ע”א) – לימוד מכל דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש

הגמרא מחפשת מקור לדין שחיטה בצפון באשם ומביאה ששנה הכתוב לעכב באשם מצורע מן הכתוב (ויקרא י”ד, י”ג):

ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת ואת העלה.

ואומרת הגמ’ שקרא זה נדרש באופן אחר בברייתא:

דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש, אי אתה רשאי להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש; כיצד? ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת ואת העולה במקום הקדש כי כחטאת האשם הוא וגו’ – שאין ת”ל כחטאת האשם, מה ת”ל כחטאת האשם? לפי שיצא אשם מצורע לידון בדבר החדש בבוהן יד ובוהן רגל ואזן ימנית, יכול לא יהא טעון מתן דמים ואימורין לגבי מזבח? תלמוד לומר: כחטאת האשם הוא, מה חטאת טעונה מתן דמים ואימורין לגבי מזבח, אף אשם מצורע טעון מתן דמים ואימורין לגבי מזבח!

על זה אומרת הגמרא לגבי שחיטה בצפון:

הניחא אי סבירא לן: יצא לידון בדבר החדש, איהו הוא דלא גמר מכללו אבל כללו גמר מיניה (לצפון) – שפיר

שכן דין צפון יכול הכלל – היינו אשמות – ללמוד מאשם מצורע ששחיטתו בצפון, וממשיכה הגמרא:

אלא אי סבירא לן דלא הוא גמר מכללו ולא כללו גמר מיניה, האי לגופיה איצטריך!

אבל אם אומרים שהכלל לא נלמד מפרטי הדינים הנזכרים בדבר החדש אף שהם אינם בחינת דבר חדש, הרי צריך להחזירו לכללו ולגופיה איצטריך ששחיטתו בצפון, ואי אפשר ללמוד ממנו לעכב בדין שחיטת אשם בצפון.
המחלוקת היא אם הכלל לומד מהפרטים במידת דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא, ואם רק הכלל יכול להיות נלמד מאותם פרטים שיצאו מכלל הלכות אשם.
יש לחקור בדבר שיצא לידון בדבר החדש שכמו שחידוש הוא אין לך בו אלא חידושו, וצריך להחזירו לכללו בפירוש, אם הדין החדש הוא סיבה לכך שאין לך בו אלא חידושו, או שהוא סימן.
אם הוא סיבה הרי שרק הפרט החדש הוא אשר נאמר עליו אין לך בו אלא חידושו, אבל שאר פרטים אינם חדשים והם חוזרים לכלל ללמד על הכלל כולו. אבל אם הוא סימן, היינו שהחידוש סימן הוא שכל המצוה הזו יש בה חידוש ולא רק הפרט החדש המסויים, אלא הוא סימן לכל ההתייחסות למצוה.
כגון כאן במצורע מתן בהונות ואוזן ימנית סימן הם לכך שמצורע ואשם מצורע מונהגים בהנהגת מידה זו של דבר חדש שכל המציאות הזו חידוש היא בעולם.
עיין מש”כ בביאור מידה זו במצורע וינעם לך.

ועוד יש להתבונן בסוגיה זו בקישורה לדעת הירושלמי שיש אומרים שאינו לומד ודורש במידה זו, ויש מפרשים שקשרו דעת הירושלמי לסברת הבבלי כאן וצ”ע ויתבאר בהמשך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.