זבחים פ"ו (ע"א) – לימוד מגזירה שוה
זבחים פ"ו (ע"א):
דאמר רבי יוחנן משום רבי ישמעאל: נאמר לו יהיה בעולה, ונאמר לו יהיה באשם, מה אשם – עצמותיו מותרין, אף עולה – עצמות מותרין. מופני, דאי לא מופני, איכא למיפרך: מה לאשם שכן בשרו מותר, לו יהיה יתירא כתיב.
עצמות בענין אכילתן נמצאות בין בשר לבין עור. הבשר נאכל ועצמות אינן נאכלות ומ"מ יש להן שייכות לאכילה, עור לגמרי אינו נאכל. גם במזבח עצמות נאכלות ואילו עור אינו שייך למזבח כלל.
בעולה, עור העולה, הוא מתנה לכהן המקריב והשאלה מה דין עצמות העולה. האם הן כבשר ששייך רק למזבח ואין בו לכהנים, או כעור שניתן לכהנים.
רבי ישמעאל לומד מאשם, שאשם הנאכל לכהנים עצמותיו הם לכהנים ויכולים לעשות עמהן כל דבר אפי' קתא דסכינא, ומכאן למד בג"ש "לו יהיה" שנאמר באשם ונאמר בעולה, שאף בעולה העצמות מותרן.
אשם דומה לעולה בשחיטה ובזריקת הדם (עי' רש"ר הירש ויקרא ז', א') ובפירוש נאמר:
במקום אשר ישחטו את העלה ישחטו את האשם ואת דמו יזרק על המזבח סביב:
על כן למדו שכשם שבעולה יש מתנה לכהן שהיא כחולין וזה עור העולה, יש גם מתנה נוספת כמו שבאשם נאמר בו "לו יהיה" והיא העצמות המותרות (עי' רש"י בדף צ"ח ע"א ):
ונראה בעיני דמלו יהיה יתירא נפקא ליה באשם דכתיב ביה (שם ז) לכהן לו יהיה.
הלימוד בג"ש מלמד על קשר עמוק בין אשם לבין עולה בשייכותן לכהן. מה ששייך למזבח נאכל במזבח כל קרבן לפי עניינו, ומה ששייך לכהן, יכול הוא להשתמש בו לצרכיו.
גם העולה כאשם, יש בו שייכות לכהן המקריב, בדברים שאינן לאכילת מזבח.
האש האוכלת היא בחינת דין והכהן האוכל בחינת חסד, על כן הקרבן הוא בחי' ת"ת המכריע בין חסד לדין ומשווה ומאחד ביניהם. בין אכילת כהן לאכילת אש המזבח.
על כן למדו בג"ש שהיא בת"ת.