מנחות פ"ד (ע"ב) – לימוד מגזירה שוה
מנחות פ"ד (ע"ב):
קרבן ראשית שתהא ראשית לכל המנחות וכן הוא אומר בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבועותיכם אין לי אלא חדשה של חטים חדשה של שעורים מנין תלמוד לומר חדשה חדשה אם אינו ענין לחדשה של חיטין תנהו ענין לחדשה של שעורים ומנין שתהא קודמת לביכורים תלמוד לומר וחג שבעות תעשה לך בכורי קציר חטים ואין לי אלא בכורי קציר חטים קציר שעורים מנין ת"ל וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה ואין לי אלא שתזרע עלו מאליהן מנין תלמוד לומר בשדה ואין לי אלא בשדה מנין לרבות שבגג ושבחורבה ושבעציץ ושבספינה ת"ל בכורי כל אשר בארצם מנין שתהא קודמת לנסכים ופירות האילן נאמר כאן בכורי מעשיך ונאמר להלן באספך את מעשיך מן השדה מה להלן נסכים ופירות אילן אף כאן נסכים ופירות אילן.
שני הביטויים של "מעשיך" נאמרו באותו פסוק והגמרא דורשת בגזירה שוה. הפסוק הוא (שמות כ"ג, ט"ז)
וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה וחג האסף בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה.
"מעשיך" שנאמר בחג האסיף הוא חג הסוכות, מתייחס לכל הפירות ולכן הוא המקור לבאר גם את "מעשיך" של חג הקציר שזה מתייחס לכל הפירות שאין להביאם למקדש קודם שתי הלחם.
בחידושים "המיוחס לרשב"א" המובא בספר תורה שלימה של הפסוק הנ"ל (אות רי"ד) מבאר:
ואם תאמר תפשוט מפשטיה דקרא דכתב "בכורי מעשיך" שכל מעשים בכלל, משמע אלו נמי, ולמה אצטריך גזירה שוה ד"נאמר כאן מעשיך" וכו'. ויש לומר דודאי אי לאו גזירה שוה לא אשמועינן מפשטא דקרא משום דלא משמע רק דודאי אי לאו גזירה שוה לא אשמועינן מפשט דקרא משום דלא משמע רק חטה ושעורה שהם מידי דזריעה כדכתיב בתורה "אשר תזרע", ולכן אצטריך גזירה שוה
שתי הלחם מתירים את החדש במקדש. לא דבר המובן מאליו הוא להתיר להביא לפני ה' את מעשי האדם הארציים המתבטאים בפירות ובתבואה. צריכה לבוא הכנה לכך בהקרבת שתי הלחם אשר הם מרוממים את כל פירות הארץ ועושים אותם ראויים לעלות אל הקדש.
"מעשיך" הוא ביטוי של תיקון1.
"מעשיך אשר תזרע" ועד ל"באספך את מעשיך" הוא תהליך של תיקון.
התיקון הוא תוצאה של שבירה שקדמה לו. השבירה גורמת לפיזור בכל חלקי המציאות הנשברת. תכונתו העיקרית של הזרע היא איסוף כל השברים והחלקים אשר סביבו להיותם מציאות אחת מחוברת ומאוחדת.
כך הוא בזרע האדמה וכך הוא זרע האדם.
הזריעה היא ראשית המעשה המוליד את התיקון. האסיפה היא האחרית ושלמות התיקון.
בתחילה נאספים השברים להיות פרי. ואחר כך נאספים הפירות להיותן באסיפה אחת.
זוהי תכונתה של מידת התפארת המחברת ומאחדת הפרטים להיותם כלל אחד.
הגזירה השוה מאחדת את הגזרים ומשוה אותם כאחד, ועל כן הנהגת גזירה שוה היא בתפארת2.
בפרשה זו עושים תיקון גדול ומחברים ומאחדים ארץ ושמים. פירות הארץ נעשים ראויים לעלות על גבי המזבח במנחות ונסכים, על ידי הקרבת שתי הלחם.
שבירת הכלים המבוארת במשנת האר"י ז"ל מלמדת שהשבירה היתה בספירות התפארת ובשרשן שהיא הדעת. שם גם התיקון המתחיל בעיבור של ז"א בבטן אמא.
התיקון בא לביטוי גם במידת גזירה שוה שהיא התפארת כנ"ל, המחברת ומאחה את השברים לעשותן פרשה אחת.
בפרשתנו משוה ומאחדת מדת גזירה שוה את הזריעה עם האסיף ועושה אותם תהליך אחד של תיקון והכנה לבוא לפני ה'.
1 עי' בדברי השל"ה (מסכת סוכה – פרק נר מצוה (מו)) : "אף כאן אמר ולמקנהו עשה סוכות, לפי שעשה לה תיקון, כמו ויעש אלהים את הרקיע, ועשתה את צפרניה, רוצה לומר תיקון לנפש הבהמית שלו הנרמז במלת ומקנהו".
ובביאור מים חיים (פרשת תצא – פרק כא): "ועל כן בזה וגילחה את ראשה להסיר הדינים מעליה ועשתה את צפרניה עשיה מלשון תיקון הוא כידוע ממאמר הכתוב (בראשית י"ח, ח') ואת בן הבקר אשר עשה".
ובספר ישמח משה (פרשת כי תשא דף קצא/ב): "ועל פי דברינו יבא על נכון, שאמרה התורה הטעם לזה לעשות את השבת, כי עשיה לשון תיקון כמו ועשתה את צפרניה (דברים כא יב), וכמו שפירש רש"י בויעש אלקים את הרקיע (בראשית א ז, ד"ה), והיינו לעשות את השבת, ר"ל לתקן את מדת השבת שהיא בת זוגו ברוחניות, והבן".
וכן כתבו עוד רבים וטובים
2 לשון האר"י המבאר גזירה שוה: "לפעמים תקבל מתפארת שבתפארת, שהוא מכריע בקו השוה בין החסד וגבורה, ואז יהיה העולם נידון בדרך ממוזג, לא רחמים גמורים ולא דין גמורים, אלא גזרה שוה לשניהם, ממוצעת בסוד התפארת"