מנחות ס"ה (ע"ב) – לימוד מגזירה שוה
מנחות ס"ה (ע"ב)
רבי יהודה בן בתירא אומר נאמר שבת למעלה ונאמר שבת למטה מה להלן רגל ותחלת רגל סמוך לה.
השבת של תחילת הספירה ושל סיום הספירה נקראת שבת משום שהיא מתחילה את הספירה של שבועות ומשום שמסיימת את הספירה של השבועות. אבל חיבורה הוא לרגל הסמוך לה ומשם מקבלת את משמעותה כשבת. כוחה של הספירה הוא דווקא מיום טוב שהוא נקבע על ידי בית דין של כלל ישראל.
חשוב הדבר לדעת שכוחו של ישראל לקבוע יום כיום השבת. שבת בראשית היא קביעה אלוקית מששת ימי בראשית. כל פרט סופר ששה ומגיע לשבת עם כל קדושתה שנתן לה הקב"ה. התורה מחדשת שאף ישראל יכולים להגיע למדרגה זו בעבודת ה' בתורה ובמצוות, בשכלול עולם ובעמל. הדברים מזכירים את דברי הזהר ברע"מ פרשת כי תצא שמי שאומר שלוחות שניות פחותות מראשונות, ואי אפשר להגיע על ידן למדרגת לוחות ראשונות הרי שהוא מוציא שם רע.
אף כאן הבייתוסים לא מוכנים לקבל שהשבת הנזכרת ופסוק "ממחרת השבת" היא שבת שישראל קבעוה.
על כן למד ר' יהודה בן בתירא בגזירה שוה המבטאת כוחם של ישראל שהם בבחינת "תפארת ישראל" וכוחה של תורה בבחינת "התפארת – זו מתן תורה" ובגזירה שוה אנו לומדים שהשבת שבפסוק היא מקבלת כוחה מיום טוב והספירה היא מבטאת כוחם של ישראל וכח תורה שבעל פה ועל כן קשורה וסמוכה היא לקבל מלפניה ומלאחריה משם באה ולשם היא הולכת.
הגזירה השוה מחברת יום טוב ליום טוב והלא זו כוחה של התפארת שהיא מידתה של גזירה שוה.