מנחות ע"ח (ע"א) – לימוד מכלל ופרט
מנחות ע"ח (ע"א):
דבי רבי ישמעאל תנא מצות כלל חלות ורקיקין פרט כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט חלות ורקיקין אין מידי אחרינא לא.
בתוד"ה כלל ופרט הביאו ביאורו של רבינו שמואל ששאל מדוע צריך את הכלל, ותירץ שאם לא הכלל היינו מרבים כל הדומה לפרט.
ובספרי (נשא ל"ד) אמרו אחר שדנו בכלל ופרט :
שהיה בדין הואיל ותודה טעונה לחם ואיל נזיר טעון לחם. אם למדתי לתודה שטעונה ארבעת מינים אף נזיר יטען ארבעת מינים תלמוד לומר וסל מצות כלל. סולת חלות בלולות בשמן פרט. כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט.
כלומר שהיינו לומדים מתודה שטעונה ארבעה מינים. ועי' בהעמק דבר לנציב שכתב על הפסוק (ט"ו) וסל המצות וגו':
שבא כמו תודה לה' שמביאים לחם להודות ולהלל על הנס. כך בא כאן להודות לה' על שעזרו לכך להיות קדוש לה'. עיי"ש עוד בדבריו.
והוסיף לבאר מדוע אינו מביא את חלק החמץ אשר בחלות.
עדיין יש מקום לבאר את הקשר של נזיר למידת כלל ופרט. יש שביארו שלא כרבנו שמואל, שהצורך ככלל הוא כדי ללמדנו מהיכן הגיע הפרט שלא נחשוב שהפרט מנותק הוא ועמד בפני לעצמו.
נראה שבנזיר חשובה ההנהגה של מידת כלל ופרט. הנזיר הוא פרט מיוחד שבחר בדרך הקדושה של נזירות. התורה מדגישה שאינו פרט מנותק וכאילו יצא מן הכלל, אלא, מקושר הוא לכלל והפרט הוא נובע מן הכלל וקשור אליו. זו מידת כלל ופרט. הכלל מחיה ונותן כח לפרט ואין הפרט מתקיים מעצמו.
אף שבאותו פסוק אנו דורשים שנזיר יצא לידון בדבר חדש לטעון לחם, החזירו הכתוב לכלל במה שנאמר ומנחתם ונסכיהם (עי' רש"י על הפסוק). החזרתו לכלל ושייכותו לכלל בא לביטוי גם במידת כלל ופרט שבאותו פסוק.
במלאת ימי נזרו חוזר הנזיר אל הכלל ממנו נתעלה לנזירותו. הדבר מלמדנו שאין הנזירות ניתוק מן הכלל אלא מציאות של התעלות אל הקדש בתוך הכלל ומתוכו.