מנחות צ"א (ע"א) – לימוד מכלל ופרט וכלל
מנחות צ"א (ע"א):
"ועשיתם אשה לה'" – כלל, "לפלא נדר או לנדבה" – פרט "לריח ניחוח" – חזר וכלל… מה הפרט מפורש שאינו מחוייב ועומד אף כל שאינו מחוייב ועומד להביא ולדות קדשים ותמורתן ועולה הבאה מן המותרות ואשם שניתק לרעיה וכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן.
אף פסוק זה לכשעצמו בולט בהנהגת כלל ופרט וכלל.
אף בפרשה זו אנו נדרשים לקשר שבין פרשת המרגלים הסמוכה, לפרשת נסכים.
עיין בדברי ה"שם משמואל" לפרשת שלח (תרע"ב) שהביא דברי הספורנו שקודם חטא העגל היו הקרבנות לריח נחוח אף בלא נסכים ואחרי חטא העגל נתחייבו בנסכים בקרבנות ציבור, ואחר חטא המרגלים הצריך הכתוב נסכים גם לקרבנות יחיד.
וכתב השם משמואל:
… אך מה שעד המרגלים לא הוצרכו קרבנות יחיד לנסכים אלא ממרגלים ואילך מילתא עמיקתא היא.
מבאר השם משמואל עומק הדבר, שארץ ישראל היא המאחדת את עם ישראל לעשותם "גוי אחד בארץ". מאיסת ארץ חמדה היא מושכת אחריה חטא שנאת חינם ולשון הרע, הנובעים מעלמא דפירודא ומפרידים בין בני ישראל. מסכם ה"שם משמואל":
אך אחר חטא המרגלים שהיה כעין חורבן בית שני שאבדו הכח הכללי צריך כל איש ואיש להיתקן בפני עצמו על כן צריך גם קרבן יחיד לנסכים.
אף המילה "נסך" מלשון "מסכת" שהיא אריגת החוטים לכלל בגד אחד. כך גם הנסכים אכן עושים מענבים יחידים יין המחבר כולם למציאות אחת ממוזגת.
במידת כלל ופרט וכלל1, עולה המלכות שהיא פרט, למעלה מן היסוד. עלייתה של המלכות לספירות התפארת, להיות בין ת"ת ליסוד, מעלה אותה מפרטיות לכלליות, על כן נדרשת היא "כעין הפרט" הפרט נעשה כמעין המתגבר, בקישורו אל הכלל ובהתרוממותו למעלה מן היסוד הנקרא "כלל".
על כן יש בנסכים, לתקן חטא העגל, וראויה פרשה זו להיות נדרשת במידת כלל ופרט וכלל שזהו גופא תיקון לפירוד הנגרם על ידי הפרט המנותק מן המציאות.
1 עי' לשון האר"י בהנהגת מידת כלל ופרט וכלל: