מנחות צ' (ע"ב) – לימוד מדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד

הרב יהושע ויצמן
ה׳ באב ה׳תש״מ
 
18/07/1980

י"ג מידות

מנחות צ' (ע"ב):

אביא שעירי חטאת הואיל ובאין חובה ברגל תלמוד לומר וכי תעשה בן בקר בן בקר בכלל היה ולמה יצא להקיש אליו מה בן בקר מיוחד בא בנדר ונדבה אף כל בא בנדר ונדבה.

ועי' בספרי שפרשו שם פסוקים אלו במידת דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא כי אם ללמד על הכלל כולו יצא.
כשלומדים את הפסוקים בולטת מאד הנהגת מדה זו בפסוקים (במדבר ט"ו, א-ט"ז):

וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי תבאו אל ארץ מושבתיכם אשר אני נתן לכם.
ועשיתם אשה לה' עלה או זבח לפלא נדר או בנדבה או במעדיכם לעשות ריח ניחח לה' מן הבקר או מן הצאן…
וכי תעשה בן בקר עלה או זבח לפלא נדר או שלמים לה'… ויין תקריב לנסך חצי ההין.

הפסוק "ועשיתם אשה לה'" הוא כלל1 וכולל בתוכו גם פרטים וכן בקר או צאן2. לאחר מכן חוזר שוב הפרט של "בן בקר… לפלא נדר" והרי הוא היה כלול בכלל ויצא מן הכלל ללמד, שדווקא דבר שהוא "בן הבקר" והיינו נדרים ונדבות ולאפוקי שעירי חטאת, שאינם באים מן הבקר.
הפרשה פותחת בביטוי:

כי תבאו אל ארץ מושבתיכם אשר אני נתן לכם

ואמרו חכמים במדרש (במדבר רבה יז, ג'):

א"ר זכאי דשאב אמרו ישראל לפני הקב"ה רבש"ע בכל מקום אתה קורא אותה ארץ כנען וכאן ארץ מושבותיכם אמר להם הקב"ה חייכם נתתי אותה לאברהם ליצחק וליעקב וכולם מן המקרא והבן יורש את האב לכך ארץ מושבותיכם וכו'. עיי"ש.

ועדיין הבן שואל מה נשתנה פרשה זו שבה נקראת ארץ מושבותיכם. נראה שלימוד גדול יש כאן על פרשת נדרים בפרט ועל ארץ ישראל בכלל…
השפת אמת (תרמ"ט) אומר ביטוי חשוב לפרשת נסכים על דברי המדרש הדורש פרשת נסכים וחלה את הפסוק "לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה האלוקים את מעשיך":

בני ישראל, כמו שהמשיכו התורה מן השמים לארץ בדור המדבר, כן בארץ ישראל הי' העלאת ארץ לשמים.

תפקיד דור המדבר להוריד התורה מן השמים אל הארץ. מן השמים דברתי עמכם, וגם הלחם הוא "לחם מן השמים".
בארץ ישראל, להיפך, המוציא לחם מן הארץ, ותפקידנו להעלות הארץ לשמים. זו היא פתיחת פרשת נסכים. "כי תבואו אל ארץ מושבותיכם" דווקא ארץ ישראל שזכו בה האבות הקדושים ובניהם ירשוה היא הארץ אשר אפשר להעלותה לשמים.
גם חטא המרגלים, הקודם בתורה לפרשת נסכים קשור לתהליך זה. המרגלים חששו מהחלפת ההנהגה מן המדבר לארץ ישראל. ידעו הם3 שלא הרי ההנהגה במדבר, כשיש עמוד אש ועמוד ענן להנחותם, מן, שלו ומים למזונותם, משה ואהרון ללמדם ולהנהיגם, כהרי ההנהגה בארץ ישראל הדורשת מלחמה והתיישבות בכל מרחבי ארץ ישראל ועמל עבודה ופרנסה.
החידוש של ארץ ישראל הוא היכולת להעלות ארץ לשמים. הנסכים מבטאים זאת. הענבים שהם פרי הארץ יש בתוכם פנימיות אשר יש לה שייכות אל הקדש4. על כן עולים הם למזבח.
בפרשתנו חידשה התורה שכל אחד המביא קרבן מביא עמו נסכים העולים על המזבח.
הארץ שהיא המלכות יצאה מן הכלל, מן השמים. זו הנהגת הבריאה, כדברי האר"י5.
לא ללמד על עצמה בלבד יצאה כי אם ללמד על הכלל כולו, ללמדך על הקשר העמוק שבין ארץ לשמים. על כן יצאה פרשת "בן בקר… לפלא נדר… ויין תקריב לנסך חצי ההין" ללמדך שבכח כל יחיד בנדרו להעלות הארץ לשמים ולרומם את המציאות כולה.
אין כמו מידה זו לתקן את חטא המרגלים וללמדנו פרשת נסכים על ידה.


1 עי' תוד"ה בן בקר בכלל היה שכתב שמצד המידה מתאים פירוש רש"י ש"ועשיתם אשה לה'" זה הכלל.
2 הפסוק עצמו נדרש לקיים "בכלל ופרט וכלל", אבל ביחס למידת דבר שהיה בכלל – כולו בחינת כלל.
3 כך נאמר בזהר בפרשתנו שידעו המרגלים שבכניסתם לארץ ישראל יחליפו את ראשי העם בראשים אחרים.
4 עי' מהר"ל דברי נגידים על הגדה של פסח וזו לשונו: "על כן מצותן (של ארבע כוסות) ביין כי המשקה יין נבדל ויוצא מן הענב שהיה נסתר לשם. וכמו שאמרו יין יצא סוד. ואין הפירוש שבשביל הגימטריא בלבד הוא כך שנכנס יין ויצא סוד. אבל הוא דבר אמתי מצד עצמו כי היין הוא משקה נסתר יוצא מהסתר הענב ומפנימית הענב. ולפיכך היין שהוא גדל בנסתר ובפנימית הענב בגימטריא סוד לפי שהוא נסתר"
5 לשון האר"י:
לפעמים מקבלת מן הת"ת בסוד למודי ה', ע"י נצח או הוד, ותהיה המלכות בהוד, והת"ת בנצח, בסוד שם הוי"ה בנצח, ואדנ"י בהוד. והנה זו הנהגת תחלת בריאתו של עולם, כי תחלה היו למעלה ד"ו פרצופים, והמלכות שנקראת דבר, היתה בכלל הת"ת הנקראת כלל ונכללה בו, ויצא מן הכלל שהוא ת"ת, ונדבקה בלמודי ה'. וזהו כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד ע"ע יצא על המלכות לבד שתהיה היא לבדה בלמודי ה' למטה, אלא ללמד על הכלל כולו יצא, שגם הת"ת יזדווג עמה שם בלמודי ה' למטה. כיצד – ת"ת בנצח בימין בשם הוי"ה, והמלכות בשמאל בשם אדנ"י, ויתחברו אז שניהם ע"י היסוד, בסוד יאהדונה"י כנזכר בתיקונים. נמצא שע"י ירידתה במקום הת"ת, ירד הת"ת ג"כ עמה בלמודי ה', שהוא נ"ה, וזהו אלא ללמד כו'. ועוד, כאשר ירדה המלכות מאת פני המלך למטה, לא לבד גרמה לת"ת שנקרא עצמו, כמשארז"ל משה מפי עצמו אמרו, שהוא המקום שהיתה שם תחלת אצילותה בין ב' זרועין, כי יצטרך המלך כאשר ירצה לדבר עם הכלה, לרדת למקומה בלמודי ה', כי זולת זה א"א להתדבק גופא בגופא, אלא גם ראש המלך בסוד רישא, ירד גם הוא למטה, כדי שיהיה החיבוק שלם, גופא בגופא, אנפין באנפין, דרועין בדרועין, רגלין ברגלין. וזהו ללמד על הכלל כולו יצא, לומר שהת"ת כולו בכללו, ירד בלמודי ה', ולא הת"ת בלבד, שהוא בסוד גופא. ועוד, גם טרם רדתה למטה, יצדק אומרו כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, כי נוקבא יצאה מאחוריו, בין ב' דרועין דיליה לעומת החזה, ומשם נעשה לה ראשה וזרועותיה, שהם חו"ג שבה, נגד נ"ה שבזכר. ונ"ה שלה שהם למודי ה', יצאו מן הכלל שהוא ת"ת, ואין להם על מה שיסמוכו בת"ת, והוצרך הזכר העליון למשוך את רגליו למטה ג"כ להיות היא עזר כנגדו, ולא חוצה לו. וזהו כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, הם נ"ה, שיצאו מן הכלל סוד הת"ת, לא ללמד ע"ע כו' אלא ללמד על הכלל כולו יצא, שהוצרכו למודי ה' הזכר העליון להתפשט למטה, וכל זה בכלל מדה שמינית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן