מנחות פ"א (ע"ב) – פ"ב (ע"א) – לימוד מגזירה שוה
מנחות פ"א (ע"ב) – פ"ב (ע"א):
יתיב רבי ירמיה קמיה דרבי זירא ויתיב וקאמר לא שנו אלא מחיטי מעשר שני אבל מחיטין הלקוחות במעות מעשר שני יביא א"ל רבי אתה אומר כן אני אומר אפי' מחיטין הלקוחות במעות מעשר שני לא יביא ואימא טעמא דידי ואימא טעמא דידך אימא טעמא דידך תודה מהיכא קא ילפת לה משלמים ושלמים שם שם ממעשר [ומינה] מה שלמים אין גופן מעשר אף תודה נמי אין גופה מעשר והני חיטי הלקוחות במעות מעשר שני נמי אין גופן מעשר אימא טעמא דידי תודה מהיכא קא ילפינא לה משלמים ושלמים שם שם ממעשר מה שלמים אין מין מעשר אף תודה אין מין מעשר לאפוקי חיטין הלקוחות במעות מעשר שני דמין מעשר נינהו.
המילה "שם" נלמדת במקומות רבים בגזירה שוה ודומה למה שכתבו התוס' לגבי קיחה שזו מילה הנלמדת במהותה בגזירה שוה. במקרה דנן "שם" האמור בשלמים ובמעשר מתייחס למקום אשר יבחר ה' במקדש בירושלים. שניהם נפגשים שם, זה בתודתו וזה במעשרו.
על כן ילפינן "שם" "שם" שיכול לקנות שלמים ממעות מעשר שני.
נחלקו ר' ירמיה ור' זירא, אם מחיטים שנקנו במעות מעשר שני אפשר גם לקנות שלמים או שדינם כמו מעשר שני עצמי שאין לקנות עמו בהמת שלמים אלא צריך לאוכלו דווקא.
הרי שבמעות כולי לא פליגי שאפשר ועל זה ברור שבאה הג"ש ובחיטי מעשר שני ממש כו"ע לא פליגי שאי אפשר לקנות בהמת שלמים.
כי פליגי בחיטים שנקנו ממעות מעשר שני. לר' ירמיה אין גופן מעשר שני ויכול לקנות ולר' זירא הם ממין מעשר שני ואינו יכול לקנות בהם בהמת שלמים.
ההבדל בין מעשר שני לשלמים מדוייק בפסוקים. במעשר שני נאמר (דברים י"ד, כ"ו):
ואכלת שם לפני ה' אלקיך ושמחת.
ובשלמים נאמר (דברים כ"ז, ז'):
ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלקיך.
במעשר קושר הוא את תבואתו למקדש ולכן ואכלת שם לפני ד'.
ומתוך כך באה שמחתו על שכל עבודתו ועמל כפיו באים לפני ה' ובכך מקדש הוא את שדהו וכל תבואתו ונקשר לה' יתברך.
בשלמים ובמיוחד בתודה הבאה על מקרה שהיה או על נס מיוחד, עקר הענין להודות ולפרסם הנס והתודה. על כן ואכלת שם ושמחת וזה לפני ה'. שאתה שמח ומשמח אחרים ומודה לפני ה'. לא האכילה כי אם השמחה לפני ה'.
על כן ברור שגוף המעשר לא יכול להיות שלמים כי מטרתן שונה. אבל מעות מעשר שני שאין גופן ממין המעשר יכול לקנות בהמת שלמים כמו כל דבר שראוי לקנותו.
חיטים שנקנו במעות מעשר לר' ירמיה אין גופן מעשר ולכן הרי זה כמעות.
ולר' זירא כיון שהן תבואה, והלא כל ביאתו למקדש בגלל פרי שדהו והרי זה מחזיר את המטרה לקשור השדה אל המקדש. כל שהוא ממין מעשר אי אפשר להחליפו בבהמת שלמים שבאה על מקרה שהיה ולא גופה דווקא צריך לעלות למזבח. כל התבואה חד הוא, וזה חוזר להיות ממין מעשר שצריך לאוכלו "שם" לפני ה'.
הגזירה השוה מחברת בין מעות מעשר שני לבין בהמת שלמים שאכן נפגשים הן שם ומטרתם שוה לאכול אותם ולשמוח לפני ה'.