י"ג מידות

בכורות י”ג (ע”א) – לימוד מקל וחומר

יש בסוגיא (בכורות י”ג ע”א) ארבעה קל וחומר שניים לישראל הקונה מעובד כוכבים ושניים לעכו”ם הקונה מישראל:

אלא אמר אביי בדיניהם שפסקה להם תורה או קנה מיד עמיתך מיד עמיתך הוא דבמשיכה הא מיד עובד כוכבים בכסף ואימא מיד עובד כוכבים כלל כלל לא אמרי לא ס”ד ק”ו הוא אם גופו קונה ממונו לא כ”ש ואימא מיד עובד כוכבים עד דאיכא תרתי אמרי ולאו ק”ו הוא גופו באחת ממונו בשתים ואימא או בהא או בהא דומיא דעמיתך מה עמיתך בחדא אף עובד כוכבים נמי בחדא אמר מר ועובד כוכבים שנתן מעות לישראל בבהמתו בדיניהן אף על פי שלא משך קנה ופטור מן הבכורה מאי בדיניהן אילימא בדיניהן דגופיה משום דאתי בק”ו אם גופו ישראל קני ליה בכסף דכתיב מכסף מקנתו ממונו לא כ”ש ישראל מישראל יוכיחו דגופו קני בכסף ממונו במשיכה אלא אמר אביי בדיניהם שפסקה להם תורה וכי תמכרו ממכר לעמיתך לעמיתך במשיכה הא לעובד כוכבים בכסף ואימא לעובד כוכבים כלל כלל לא אמרי לאו ק”ו הוא אם גופו קנה ממונו לא כ”ש אימא לעובד כוכבים עד דאיכא תרתי לאו ק”ו הוא גופו באחד ממונו בשתים?

יש לחלק את סוגי הקל וחומר לשניים:
האחד, אם גופו, קונה ממונו לא כל שכן?
והשני, הוא גופו, באחד ממונו בשניים?

הקל וחומר הראשון מדבר על היחס שבין גופו לממונו לענין קנין.
נראה שיובנו הדברים על פי תשובתו של הר”י מיגאש שו”ת ר”י מיגאש תש’ קפ”ו1:

ראובן רצה לעלות לארץ ישראל, ונדר שלא יאכל בשר ולא ישתה יין עד שיעלה לארץ ישראל, חוץ משבתות וימים טובים. יורינו רבינו אם ראובן זה עבר בהיותו נודר ואם יש לו בו היתר אם לאו.
תשובה: מי שנדר זה עבר על דברי תורה, וכל יום שהוא עומד בנדרו הוא עובר וחוטא נפשו, והתורה לא התירה לאדם שיצער עצמו, ואין הפרש בין מי שמצער נפשו או מי שמצער חבירו. ולסיבה זו אין האדם חייב במה שמודה על עצמו במה שהוא חייב מיתה או מלקות כמי שהוא חייב במה שמודה על עצמו ממון, וכבר אמרו ז”ל במה שאמר הכתוב בנזיר: ‘וכפר עליו מאשר חטא על הנפש’, וכי באיזו נפש חטא, אלא שציער עצמו מן היין, ואם נקרא חוטא מי שציער עצמו מהיין בלבד, כל שכן שיקרא חוטא מי שהוא מצער עצמו מן היין ומן הבשר. והראוי שישאל בנדר זה לחכם מומחה ויתיר אותו לו או לג’ תלמידי חכמים, ואף על גב דאינם מומחין, והפתח שיפתח לעצמו הוא שאם היה יודע שהתורה לא תתיר לו זה לא היה נודר. ויודיעו את הנודר הזה מה שאמרו רז”ל על הנודר שהוא כאלו בנה במה והמקיימו כאלו הקריב עליה קרבן, וראוי מהר להודיעו זה וישאל על נדרו ויותר לו כפי מה שגזרה התורה וכן הלכת’.

חידושו של הר”י מיגאש הוא שגופו של אדם אינו כממונו ואינו שלו לעשות בו ככל העולה על רוחו. לעומת זאת ממונו, שלו הוא ורשאי הוא להזיקו ולעשות בו רצונו.
על כן ברור הקל וחומר שאם גופו קונה למרות שאינו שלו לעשות בו רצונו, ממונו שהוא שלו לעשות בו כרצונו בוודאי ובוודאי קונה. הדברים נכונים גם בישראל וגם בגוי ביחס שבין גוף וממון.
בהנהגה נראה שהגוף הוא בחינת “חמוּר”, שאינו קל לעבור מרשות לרשות אחרת ואעפ”כ אפשרה התורה לקנותו, הממון שהוא קל, קל וחומר שאפשר להעבירו מרשות לרשות.
הקל וחומר השני שאם גוף קונים בקנין אחד ממון בשתיים?
נראה שקל וחומר זה בנוי מההבדל בין גוף אדם לממונו, שגופו מורכב מכמה בחי’, וממונו אינו מורכב כ”כ.
כבר למדנו לדעת שריבוי קניינים נובע ממורכבות הקנין. עי’ קונטרס השיעורים קידושין ס’ א’ עפ”י הירושלמי שמוכיח שאין צריך שלשה קניינים באשה אלא די באחד מהם.
על כן מתאים יותר שקנין גופו של אדם שהוא קנין מורכב מממונות ואיסורים, מצוות והלכות, יהיו בו יותר קניינים, ואם גופו באחת אין כל צד שממונו יהיה בשתיים.


 

1 עי’ מיטב הארץ עמ’ 38 או באתר הישיבה במאמר “האדם גופו וממונו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.