מנחות ע' (ע"ב) – לימוד מגזירה שוה
מנחות ע' (ע"ב):
ולקצור לפני העומר: מנא הני מילי אמר רבי יוחנן אתיא ראשית ראשית מחלה.
נאמר במצות העומר (ויקרא כ"ג, י'):
דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן.
ונאמר בדין חלה (במדבר ט"ו, כ'):
ראשית ערסתכם חלה תרימו תרומה כתרומת גרן כן תרימו אתה.
יש בגזירה שוה זו דבר מדהים. קצירה היא לשון גזירה (הלא ג' וק' מתחלפות וצ' וז' אף הן מתחלפות) ראשית קצירכם ראשית גזירתכם התבואה מן הקרקע.
ועריסותיכם הוא לשון חיבור. עיסה המחברת את הקמח והמים והכלי המחבר את חלקי העיסה השונים. (רש"ר הירש על במדבר ט"ו, י"ט) ראשית עריסותיכם – ראשית חיבורכם.
הביטוי בגזירה שוה אף הוא מחבר בין קצוות, בין ה"גזירה" שהיא חיתוך והפרדה לבין "השוה" שהוא חיבור והשויה.
אכן מחברים בלימוד זה את ראשית הקצירה שהיא פעולה ראשונה בתבואה לבין ראשית עריסותיכם שהיא פעולה בשלב האחרון של הכנת האוכל.
הלימוד שלומדים מחלה לקצירת העומר הוא שרק בחמשת מיני דגן נאמר דין קצירת העומר שאסור לקצור קודם לכן.
אכן הראשית מחוברת לאחרית. מנחת העומר הבאה לפני ה' היא המאפשרת אחר כך להיפגש עם המציאות אשר סביבנו מבלי לפגוע בעצמיותנו ובעצמאותנו.
זו החרות האמיתית הבאה מהחיבור אל המקדש והקדש שמתוך חיבור זה אנו נפגשים עם המציאות ועושים אותה חלק מעצמיותנו ועצמאותינו, מבלי להיפגע ממנה.
רק מינים המחמיצים היודעים למזג היטב את המציאות על חלקיה השונים, הם הבאים לפני ה' כהכנה לאותו מפגש.