חולין ס"ט (ע"א) – לימוד מקל וחומר
חולין ס"ט (ע"א):
בעי אילפא הוציא עובר את ידו בין סימן לסימן מהו מי מצטרף סימן ראשון לסימן שני לטהריה מידי נבלה או לא אמר רבא ק"ו אם הועיל לו סימן ראשון לסימן שני להתירו באכילה לא יועיל לו לטהריה מידי נבלה
נראה שהבעיה של אילפא היא האם כוונת השחיטה לאכילה בסימן ראשון וכוונת השחיטה לטהר מידי נבילה בסימן שני, מצטרפות יחדיו. בסימן ראשון היא לאכילה, ואף שגם מטהרים מידי נבילה אבל אין זה בכוונתו שהרי ראוי לאכילה וזו שחיטת אכילה. בסימן שני, אחר שהוציא עובר את ידו, ונאסר באכילה כוונת השחיטה היא לטהרו מידי נבילה.
השאלה האם מצטרפים סימן לסימן להיותם שחיטה אחת, או שאין מצטרפין.
רבא שלומד מקל וחומר בא לומר, שהשחיטה לאכילה והשחיטה לטהר מידי נבילה, עומדות על סולם אחד, ושם שחיטה אחד הוא. זה עצם אמירתו של רבא. הרי פשוט הוא שאם נגדיר זאת כשתי שחיטות, אין כאן קל וחומר שהרי אף שמצטרף לאכילה, מי אמר שייצטרף סימן לסימן כשכוונות השוחט שונות.
וכך נראה מלשון המאירי שהביא הלכה זו בלא להזכיר קל וחומר וזו לשונו:
שחט סימן אחד והוציא עובר את ידו קודם ששחט סימן האחר אף על פי שסימן הראשון היה בא להתיר אבר זה באכילה וסימן שני אינו בא עוד על דבר זה מ"מ מצטרף הוא עמו ומטהרין את האבר מידי נבילה ואין צריך לומר כשהוציאה קודם שחיטה שהרי ענין הסימנין שוה בהם ששניהם באו לטהרו מידי נבלה ולא להתירו באכילה.
רבא בעצם אומר שבכלל מאתיים מנה ואם כוונתו מועילה לאכילה, כלול בזה גם לטהרו מידי נבילה, ואין כוונת השחיטה לאכילה מפקיעה ממנה שם שחיטת טהרת נבילה.
ואולי לזה כיוון הרמב"ם פ"ב אבות הטומאה ה"ט שדקדק:
הוציא העובר את ידו בין שחיטת סימן לשחיטת סימן וחתכו מצטרף שחיטת סימן לסימן לטהר האבר מידי נבילה.
דקדק לכתוב "שחיטת סימן לסימן" ולא "שחיטת סימן לשחיטת סימן", שאין כאן שתי שחיטות אלא שחיטה אחת הכוללת בתוכה אכילה וטהרה. ולכן נחשבת לשחיטה אחת ומצטרף. ודו"ק.
וזה הקל וחומר מתוך ששניהם אכילה וטהרה הם בסולם אחד ואותה שחיטה לשניהם והאכילה "בכלל מאתיים מנה" כוללת גם טהרה.