חולין כ"ד (ע"ב) – לימוד מגזירה שוה
חולין כ"ד (ע"ב):
מנהני מילי דתנו רבנן תוכו ואע"פ שלא נגע… נאמר תוכו לטמא ונאמר תוכו ליטמא מה תוכו האמור לטמא אע"פ שלא נגע אף תוכו האמור ליטמא אע"פ שלא נגע.
ובהמשך בדף כ"ה (ע"א) משמע שילפינן "תוך" "תוך", שכן הוא"ו נדרשת לענין נוסף עיי"ש.
גזירה שוה "תוך" "תוך" כבר למדנו בברכות כ"א ומגילה כ"ג, שכל דבר שבקדושה צריכים עשרה שהם נקראים עדה. "ונקדשתי בתוך בני ישראל" ואין "תוך" אלא עשרה. עיי"ש, ובמה שכתבנו בזה.
בכלי חרס תוך הכלי הוא האויר שבין הדפנות אשר בו מתמלא הכלי בתוכן. דפנות כלי חרס הן מעפר ואין בהם חשיבות, ולכן כל חשיבותן שיוצרות חלל ביניהן אשר אפשר למלאו. עיקר הכלי הוא תוכו, ולכן כל הבא לתוכו היינו לאויר הכלי נחשב כחלק מהכלי לטמא וליטמא.
חידוש יש בדבר שכן למדנו שלכלל כלי יש חיצוניות ופנימיות ופנימיות הכלי שהוא תוכו, הוא לא אויר הכלי כי אם תוך הדפנות עצמן. כך מבאר את הדברים בספר "כרם שלום" על "עץ חיים".
בספר עץ חיים שער ב' ענף ג' כתב:
… בחלק הכלים יש בהם ב' בחי' כיוצא באלו (ב' בחינות האור – מקיף ופנימי) כי אין לך שום כלי בעולם שאין בו ב' בחי' והם בחי' פנימיות הכלי אשר שם התלבשות והתדבקות האו"פ בו בעצמו בתוכו ועוד יש בחי' ב': חיצוניות הכלי אשר עליו מבחוץ סובב ומקיף אור הנ"ל.
וביאר את הדברים בכרם שלמה:
כל כלי וכלי שבעולם בין שהוא מעשה ידי אדם ובין על ידי מעשה שמים, כמו הבריות אנו רואים בחוש הראות שפנימיותם הם יותר זכים ומבהיקים מחיצוניותם ופירוש פנימיותם רצונו לומר העובי המובלע בין ב' צדדי עביו של הכלי, זה קורא אותו פנימיות הכלי, אבל שני הצדדים של הכלי מצד החיצון ומצד פנימי אלו שני הצדדים כולם נקראים חיצוניות בין הצדדים של הכלי ודן מצד החוץ כולם נקראים חיצוניות הכלי, ואינו נקרא פנימיות הכלי אלא העובי המובלע בין ב' הצדדים של הכלי וזה ניסיתי וראיתי בחוש הראות כמו שייתבאר לקמן בע"ה
יש אפוא הבדל בין כלי חרש לכלי מתכות. כלי חרס שאין חשיבות לדפנות, תוך הכלי נקרא האויר שבין הדפנות. אבל כלי מתכות שהדפנות יש להן חשיבות מצד עצמן הרי שהנגיעה בהן מטמאה ולא האויר, שהדופן עצמה היא פנימיות הכלי ודו"ק.
הגזירה השוה בכלי חרס מתייחסת לאויר וילפינן מ"תוכו לטמא" שמטמא באויר אע"פ שלא נגע בכלי עצמו, כך גם ליטמא, כל הבא לאויר מקבל טומאה גם אם לא נגע בדפנות. ההשוואה היא של כל התוכן הפנימי של הכלי שכולו שוה ואין בין דפנותיו לאוירו הבדל, אלא הכל בהשוואה אחת. זה התוכן של הגזירה השוה.
גם הגזירה השוה "תוך" "תוך" לכל דבר שבקדושה שהוא בעשרה, משוה את התוך הפנימי, שהוא משתווה ומתאחד, ולא מביטים אל הגופים המחולקים, כך גם בגזירה השוה "תוך" "תוך" של כלי חרס משווים את האויר ולא מתייחסים לדופן החיצונית אלא אל התוך.