שבת צ"ט (ע"ב) – לימוד מקל וחומר
הקשר בין הדין הנלמד למידה קל וחומר מבואר בלימוד זה ע"פ ביאור האר"י.
שבת צ"ט (ע"ב):
אמר עולא קל וחומר לאחרים עושה מחיצה לעצמו לא כ"ש.
היה מקום לומר שרה"ר מתפשטת ורחבה ורה"י נפרדת ומצומצמת ואז כביכול רה"ר בחי' חסד שעניינו התפשטות ורה"י דין המצמצם. ואז הק"ו אם המחיצה עושה דין ומפרידה את הרשות שהיא בחי' לאחרים עושה מחיצה, לעצמה לא כ"ש שהיא מופרדת מרה"ר. אלא שעדיין יש לעיין שמא נפרדת היא אבל לא חלק מרה"י מפרידה בין הרשויות, ויש בה מרה"ר ומרה"י שהיא הגבול ביניהם ואינה רק רה"י.
אבל ההבנה העמוקה היא שדווקא רשות היחיד היא ה"קל" והיא בחינת חסד ורשות הרבים הוא החמור בחי' דין.
חסד בכוחו לחבר בין הנפרדים ולעשותם אחד. הדין לעומתו גורם לפירוד1.
לכן רשות הרבים אשר בה "איש לדרכו פנה"2 ויש איסור של חיבור בין אנשים שכן אסור לעמוד ברשות הרבים, היא בחינת דין3.
ועל כן מובן הק"ו שאם לאחרים עושה מחיצה ויוצר חיבור בין כל החלקים הרי לעצמו לא כ"ש שעושה חיבור עם הרשות ועם כל חלקיה שאף המחיצה חלק מחלקי הרשות, שכן לא מצד ההפרדה מרה"ר אנו רואים את המחיצה, אלא מצד רה"י המחברת כל חלקיה.
מצד שהיא גורמת חיבור, הרי שהיא כולה פנים ולתוכה היא עשויה משא"כ מצד ההפרדה פניה אף כלפי חוץ עשויות דו"ק ותשכח.
1 ספר הדע"ה לבעל הלשם שבו ואחלמה פ"א אות ב'.
2 עץ חיים שער י"א פרק ה': "ואז היו נקראים אלו הו' רשות הרבים כי לא היה בהם יחוד והתקשרות ואחדות רק כדמיון אנשים נפרדין איש לדרכו פנה ולא היה ביניהם אהבה וחבה".
3 עי' רמב"ם שרה"ר היא המדברות והיערים שהם הפקר לכל ואינם מקום יישוב וחיבור בין אנשים.