חולין קל"ג (ע"ב) – לימוד מכלל ופרט
מתנות כהונה ניתנו בדרך של כלל ופרט, וברית מלח.
פתיחת הפרשה (במדבר י"ח, ח'):
וידבר ה' אל אהרן ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי לכל קדשי בני ישראל לך נתתים למשחה ולבניך לחק עולם.
והמשכה הוא פירוט המתנות:
זה יהיה לך מקדש הקדשים… וזה לך תרומת מתנם… וגו'
ובסיום (פס' י"ט):
כל תרומת הקדשים אשר ירימו בני ישראל לה' נתתי לך ולבניך ולבנתיך אתך לחק עולם ברית מלח עולם הוא לפני ה'.
על זה דרשו בתוספתא חלה (פ"ב) המובאת בגמ' (חולין קל"ג ע"ב):
עשרים וארבע מתנות כהונה הן וכולן ניתנו לאהרן ולבניו בכלל ופרט וברית מלח כל המקיימן כאילו קיים בכלל ופרט וברית מלח וכל העובר עליהן כאילו עובר על בכלל ופרט וברית מלח.
נראה בביאור הדברים על פי הזהר הקדוש (ח"ב כ"ה.)
ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים וידעתם כי אני יהו"ה אלהיכם וגו', פקודא דא קדמאה דכל פקודין, ראשיתא קדמאה דכל פקודין למנדע ליה לקודשא בריך הוא בכללא, מאי בכללא, למנדע דאית שליטא עלאה דאיהו רבון עלמא, וברא עלמין כלהו שמיא וארעא וכל חיליהון, ודא איהו בכללא, וסופא דכלא בפרט, למנדע ליה בפרט. וכלל ופרט איהו רישא וסופא, רזא דכר ונוקבא כחדא, ואשתכח בר נש בהאי עלמא דאתעסק בכלל ופרט, בר נש בהאי עלמא איהו כלל ופרט, תקונא דהאי עלמא איהו כלל ופרט, בגין כך ראשיתא דכלא למנדע דאית שליט ודיין על עלמא, ואיהו רבון כל עלמין, וברא ליה לבר נש מעפרא, ונפח באפוי נשמתא דחיי, ודא איהו באורח כלל. כד נפקו ישראל ממצרים, לא הוו ידעי ליה לקודשא בריך הוא, כיון דאתא משה לגבייהו, פקודא קדמאה דא אוליף לון, דכתיב וידעתם כי אני יהו"ה אלהיכם המוציא אתכם וגו', ואלמלא פקודא דא, לא הוו ישראל מהימנין בכל אינון נסין וגבורן דעבד לון במצרים, כיון דידעו פקודא דא באורח כלל, אתעבידו להון נסין וגבורן. ולסוף ארבעין שנין דקא אשתדלו בכל אינון פקודין דאורייתא דאוליף לון משה, בין אינון דמתנהגי בארעא בין אינון דמתנהגי לבר מארעא, כדין אוליף לון באורח פרט, הדא הוא דכתיב (דברים ד לט) וידעת היום והשבות אל לבבך, היום דייקא, מה דלא הוה רשו מקדמת דנא, כי יהו"ה הוא האלהים, דא באורח פרט, במלה דא כמה רזין וסתרין אית בה, ודא וההוא דקדמיתא כלא מלה חדא, דא בכלל ודא בפרט. ואי תימא הא כתיב (משלי א ז) יראת יהו"ה ראשית דעת, תירוצא, דא באורח פרט למנדע מאן איהו יראת יהו"ה, ואף על גב דאית ליה לבר נש לדחלא מניה עד לא ינדע, אבל הכא כתיב ראשית דעת למנדע ליה, דהא איהו ראשיתא למנדע ליה באורח פרט, בגין כך פקודא קדמאה למנדע ליה לקודשא בריך הוא בכלל ופרט ברישא ובסופא, ורזא דא (ישעיה מד ו) אני ראשון ואני אחרון, אני ראשון בכלל, ואני אחרון בפרט, וכלא בכללא חדא ורזא חדא. כיון דינדע דא בכלל, ישלים כל שייפוי, ומאן אינון רמ"ח פקודין, דאינון רמ"ח שייפין דבר נש. כיון דאשתלים בהו על האי בכלל, כדין ינדע באורח פרט, דדא איהו אסוותא לכלהו, וינדע כל יומי שתא דמתחברן למיהב אסוותא לכל שייפין. ואי תימא כל יומי שתא היך יהבין אסוותא לכל שייפין, ודאי הכי הוא עילא ותתא, שתא ויומי דיליה יהבין אסוותא לכל שייפין עילא ותתא, (בזמנא) דשייפין אריקו ברכאן ליומי שתא, כדין אסוותא וחיין תליין עלן מלעילא, ואתמליין מכלא, מאן גרים לון, יומי שתא. אוף הכי נמי לתתא, כד בר נש ישלים גופיה באינון פקודין דאורייתא, לית לך כל יומא דלא אתייא לאתברכא מניה, וכד אינון אתברכאן מניה כדין חיין ואסוותא תליין עליה מלעילא, מאן גרים ליה, אינון יומי שתא, יומי שתא כמה דאתברכאן מלעילא מרזא דאדם, הכי נמי אתברכאן מתתא מרזא דאדם. זכאין אינון ישראל בהאי עלמא באלין פקודין דאורייתא, דאקרון אדם, דכתיב (יחזקאל לד לא) אדם אתם, אתם קרויים אדם, ועכו"ם לא אקרון אדם, ובגין דישראל אקרי אדם, אית לון לאשתדלא באינון פקודין דאורייתא, למהוי כלא חד ברזא דאדם. כד יהב קודשא בריך הוא אורייתא לישראל על טורא דסיני, מלה קדמאה איהו אנכי, אנכי סלקא לרזין (עלאין) סגיאין, והכא איהו רזא דפקודא קדמאה למנדע ליה בכללא, בגין דכתיב אנכי, הא קא רמיז דאית אלהא שליטא עלאה דאיהו על עלמא, כמה דאת אמר (דברים ד כד) כי יהו"ה אלהיך אש אוכלה הוא, פקודא קדמאה בכלל, בפרט, בגין דכתיב יהו"ה אלהיך דא פרט, ודא כלל ופרט, פקודא קדמאה דאצטריך למנדע ברישא ובסופא כמה דאוקימנא. (ע"כ הרעיא מהימנא):
הכלל הוא עצם האמונה בבורא שמים וארץ אשר הוא ריבון העולמים ושליט עליהם. הפרט הוא קיום התורה והמצוות והשגחתו על כל פרט ופרט.
מתנות כהונה הם המתנות לה' "משמרת תרומתי" "אשר ירימו בני ישראל לה'" הם הפרטים הבאים מן הכלל הגדול של האמונה בבורא עולם.
מי שנותן מתנות כהונה מבטא בזה את אמונתו שהשגחת השי"ת מגיעה לכל פרט ופרט מחייו. לתבואתו, לשדהו, לבניו ולבנותיו ולכל מעשיו.
נראה שזו המשמעות של "כאילו קיים בכלל ובפרט". מבטא הוא במתנותיו שכל מעשה שלו הוא בכלל ופרט, והפרטים קשורים אל הכלל ונובעים ממנו.
בכך מתקיימת הברית הנצחית בין בורא עולם לברואיו מישראל אשר הם עדות למציאותו יתברך ולהשגחתו על עולמו.
בלימוד מידת כלל ופרט, אשר הנהגתה היא שאין לך בכלל אלא מה שבפרט, שואלים המפרשים, מדוע צריך את הכלל, והלא הפרטים יהיו נלמדים בעצמם ומדוע להקדים להם כלל. יש שביארו שאלמלא הכלל, היינו לומדים את הפרטים בבנין אב.
נראה שהתשובה היותר כוללת היא שתפקיד הכלל הוא ללמדנו מנין הגיעו הפרטים ומה משמעותם העמוקה והפנימית.