חולין קל"א (ע"א) – לימוד מגזירה שוה
חולין קל"א (ע"א):
ארבע מתנות שבכרם… אחריך זו שכחה פאה גמר אחריך אחריך מזית דכתיב כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך ותנא דבי ר' ישמעאל שלא תטול תפארתו ממנו.
כתוב בכרם (דברים כ"ד, כ"א):
כי תבצר כרמך לא תעולל אחריך לגר ליתום ולאלמנה יהיה.
ולמדו אחריך זו שכחה, ופאה ילפינן מג"ש "אחריך" "אחריך", כרם מזית שבו נאמר לא תפאר אחריך והכוונה לפאה.
עי' בתוס' ד"ה גמר "אחריך" "אחריך" שזו ג"ש שאינה מופנה שהרי למדו "אחריך – זו שכחה" ותירצו שני תירוצים. א. שזה גילוי מילתא בעלמא שאחריך זו גם פאה שאף אותה משאיר הוא אחריו והולך לו. ב. מדכתיב שכחה בלשון אחריך שזו לשון מיוחדת, ולכן ילפינן גזירה שוה והרי כמו מופנה.
מכל מקום הכוונה, שיש דברים שחייב אדם להשאיר אחריו לטובת העניים. ואת כולם לומדים בגזירה שוה של "אחריך".
הלימוד בגזירה שוה בא משום, שמתנות עניים, הם בבחינת חלק הכלל בממון (עי' מיטב הארץ עמ' 98), וכולם בהם בהשוואה אחת. הגזירה השוה שהיא בהנהגת התפארת1, תכונתה היא לחבר בין כולם.
בפסוקים בסוגיין אף נאמר:
כי תחבט זיתך לא תפאר אחריך לגר ליתום ולאלמנה יהיה.
"לא תפאר" היינו תשאיר את תפארתו, שהיא נחלת הכלל, ומגיעה אל העניים. מכאן יש ללמוד שתפארת, היא החלק של הכלל בממון ועל כן ראויה גזירה שוה שמידתה תפארת להיות המידה בה נלמד השארת פאה בכרם.
1 לשון האר"י בביאור ג"ש: "לפעמים תקבל מתפארת שבתפארת, שהוא מכריע בקו השוה בין החסד וגבורה, ואז יהיה העולם נידון בדרך ממוזג, לא רחמים גמורים ולא דין גמורים, אלא גזרה שוה לשניהם, ממוצעת בסוד התפארת".