כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד – הרב קוק

ביאור הרב קוק למידה זו:

הלמוד בא כבר בתכן של השפעת המהות כלפי חוץ לא כפי המציאות שלו בעצמותו. ולמדנו שלא רק הפרטים בהויתם הפנימית, שהיא אמתת מהותם, הם מצויים בעומק הכללות דוקא, והויתם הפרטית אינה אלא ציורית לגבי האמתיות הגדולה של מציאותם, בגובה העליון אשר לתכן הכלל, שמקור הכל הוא רשם ההויה במחשבתו העליונה של רבון כל העולמים ב"ה, אלא שגם בהופעתם של הפרטים ביציאתם מן הכלל, ללמד, ובהליכתם לפעול על הצד החוצי, העומד מעבר לאמתת הויתם, גם אז אין הופעה זו פרטית בעצם, עד שנוכל לומר שיש ערך מכריע בהפרט בתור פרטיותו, לא כי אלא עצמות המציאות שיש גם בהופעה זו, אפילו כלפי חוץ, היא ג"כ דוקא הכללות, והערך היסודי של ההויה, עד שגם בהשפעת ההתלמדות, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא.

את הביטוי "ללמד" מבאר הרב:

הלמוד בא כבר בתכן של השפעת המהות כלפי חוץ לא כפי המציאות שלו בעצמותו.

כך מבואר בדברי הרב בריש מילין אות אלף:

יודעת היא הנשמה שכל הבא בלימוד איננו מקורי. מקורי הוא הרעיון הפנימי שאינו מבוטא.

ובאות למ"ד:

באים אנו לאותו המעמד שההקשבות העצמיות כבר נגמרו…

כשהפרטים הם חלק מן הכלל, אז מופיעים הם במהותם העצמית. זהו מקומם הטבעי. ביציאתם מן הכלל ללמד, הרי הם, לכאורה, מאבדים את עצמיותם וקשורים אל הכלל ופונים אל החוץ ללמדו.
המידה הזו מלמדת, שהם ביציאתם ללמד ולפעול על החוץ, גם אז קשורים הם אל הכלל, ואין יציאתם ללמד נעשית פרטית בלבד. לא ללמד על עצמם יוצאים הפרטים וממילא אינם פרטים מנותקים מן הכלל, אלא יש בהם בהופעתם כלפי חוץ, מן הכללות ומן העצמיות הכללית.